זיכרונות אהבה מברזיל
שבוע לפני הקרנבל, ותמר מצפי מתרפקת על זיכרונותיה כתרמילאית צעירה ומאוהבת בסלבדור, באהיה. עשרים שנה אחרי, היא שבה לאותם מקומות, תוך הנמכת ציפיות ריאליסטית. אבל ברזיל הייתה עדיין אינטימית, חמה ומחבקת, ולא התקלקלה כלל.
לפני הרבה שנים נסעתי לברזיל. תרמילאית בעקבות החלום, הסמבה וההרפתקה. לסלבדור הגעתי בעקבות ספריו של ז'ורז'ה אמדו – "ים המוות", "דונה פלור ושני בעליה", "גבריאלה ציפורן וקינמון" ואחרים. הסיפורים היו כל-כך חיים ומציאותיים, שלא היה לי ספק שאמצא שם את דונה פלור, גבריאלה, ימנז'ה, הדייגים, קברניטי החול ואת כל היתר. ובאמת מצאתי. כולם היו שם: הטיפוסים, הקצב, הצבעים, האוכל העסיסי והמתובל, החושניות. האנשים שפגשתי לא התעניינו מה שם המשפחה שלך, מה אתה עושה בחיים ומה מעמדך החברתי. אם מצאת חן בעיניהם, הם יהיו חברים שלך לעד. יזמינו אותך לבתיהם, ייקחו אותך לראות בחברתם ירח מלא או לצפות בשקיעה ולמחוא לשמש כפיים, מנהג ברזילאי מקסים. הכול היה כמו בסיפורים.
הרבה שנים חלפו מאז. השנה חזרתי לסלבדור, והנמכתי ציפיות. לא ידעתי מה אמצא כאן. בפעם הקודמת ג'ורג'יו אמדו היה עדיין חי, והמטבע היה קרוזירו. עכשיו המטבע הוא ריאל, נוספו כמה בניינים רבי קומות, והצעירים מסתובבים עם סלולרי ועם מחשב נייד, אבל חוץ מזה כלום לא השתנה. הים אותו ים, השמש אותה שמש, האוכל אותו הדבר, והאנשים החמים והמחבקים גם הם לא השתנו. אנשים עדיין עומדים על שפת הים בכל יום בזמן השקיעה, ומוחאים כפיים לשמש. איש אחד אמר לי, אנחנו ככה בגלל האפריקאים שהגיעו כעבדים (סלבדור היא העיר שיש בה הכי הרבה אפריקאים מחוץ לאפריקה). אנחנו שמחים, חמים וחושניים רק בזכותם. אחרת היינו הופכים להיות כמו האירופים (הפורטוגלים, לצורך העניין) – קרים, דתיים, מלאי דעות קדומות וחמורי סבר. את כל זה הם העניקו לנו, וזה אחרי שהם סבלו כל-כך הרבה בעבדות.בסלבדור חם מאוד. האנשים אינם נשארים בבתים ממוזגים אלא נמצאים ברחוב כל הזמן, בעיקר בים. מכיוון שכל החיים סביב הים, ניתן למצוא הכול בחוף הים. בכל רגע עובר רוכל אחר עם מרכולתו – הדפסים של ציורים, תכשיטים, משקפי שמש, בדים, שמלות, דיסקים מזויפים, וכמובן מוכרי מזון למיניהם. ז'ואו מוכר שרימפס מיובשים על שיפודים, את השירים שהוא שר כדי לשווק את השיפודים שלו צרבו לדיסק ומוכרים לתיירים. מוכרת אחרת, עם מסטינג ביד וכמה פחמים, צולה שיפודי גבינה ככה לפנינו, בעודנו יושבים על החול.
גולת הכותרת היא האקרז'ה,{acaraje} מין קציצה זהובה שעשויה מעיסת שעועית לבנה. מוצאים אותה בכל פינת רחוב, ובים כמובן. נשות באהייה, המכונות Baianas , בשמלות אפריקאיות תפוחות ועם טורבן על ראשן. סביבן סירים קטנים ומבריקים, מטגנות את האקרז'ה בשמן דקלים אדמדם {דנדה {dende', ומכאן צבען של הקציצות. ריח השמן הזה נישא בכל העיר, מכיוון שמשתמשים בו לטיגון ולבישול כמעט בכל המאכלים. הבהיאנה בוצעת את הקציצה ומורחת כפית ואטאפה (vatapa, ממרח עשוי משרימפס, בוטנים ואגוזי קשיו. היא מורחת עיסת במיה, המכונה קארורו,{caruru ומפזרת סלט ושרימפס מיובש מעל. הכול אדום-כתום, צבעוני ומעורר תיאבון, מוגש עטוף בנייר ובחיוך המשביח את הטעם. במסעדות מגישים מוקקה (moqueca), המאכל הטיפוסי המוגש ברוב המקומות: רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס ושמן דקלים, ובתוכו פירות ים או דגים. מי שקרא את "דונה פלור", שהייתה כזכור בעלת בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח, מרגיש מיד בבית.
בפינת הרחוב, קרוב למוכרות האקרז'ה, רואים גם את חבורות הנערים מבצעות סלטות וירטואוזיות באוויר. אלה הם רקדני הקפוארה, הנעים לצלילי הברינבאו,{berinbao כלי נגינה בעל מיתר אחד. כשהם רוקדים קל להיזכר שזה מין ריקוד מלחמה שהביאו האפריקאים איתם. כשהאדונים לא אפשרו להם להילחם ביניהם (ולהתאמן באמנויות לחימה), הפכו העבדים את תנועות המאבק למעין ריקוד, ופיתחו סוג של אמנות מלחמה סמויה.
כולם חומים כאן, מי מהשמש ומי מבטן אמו, ציפורן וקינמון כאמור. יש אפילו קשסה (cachasa), אלכוהול מקנה סוכר) מעורבת עם קינמון וציפורן, משקה שנקרא קרביניו (קראבו=ציפורן). בפלוריניו, (Pelorinho), הרובע העתיק של סלבדור, יש בר שנקרא על-שם המשקה האהוב. בערב הוא משמש מקום מפגש פופולרי. הבר עשוי כולו עץ, ומסביב ועל המדפים חביות ישנות של קשסה(. צפוף בפנים, כל הרחבה מסביב לבר מלאה באנשים עם כוסית משקה ביד, האווירה חמה ושמחה. בימי שלישי המקום צפוף במיוחד, לוגמים מהמשקה והולכים לראות את החזרות לקרנבל של חבורת המתופפים, הבטוקדה אולודום המפורסמת, שהעולם הכיר בתור "הלהקה שליוותה את מייקל ג'קסון בקליפ They don’t Care About Us ".
הקליפ צולם אף הוא בפלוריניו, ומנגנים אותו ומקרינים אותו רוב הזמן על המסכים במקום ההתכנסות של הלהקה. פעם יכולת לראות אותם בחינם. עכשיו צריך לשלם 50 דולרים כדי להיכנס למופע. בפנים צפוף ודביק מזיעה, "חום אנושי"(Calor Humano) הם קוראים לזה. כשרעם התופים מתחיל למלא את האוזן ואת חלל הראש שכחתם מי אתם, איך קוראים לכם ולאן אתם הולכים. המוזיקה מונוטונית, אבל סוחפת וממכרת, ולו לשעה-שעתיים. כולם נשאבים לתוך התופים הענקיים ולווירטואוזיות של הנגנים. הם מרימים את התופים, מעיפים אותם באוויר ומנגנים תוך כדי קפיצות ונענועי אגן ארוטיים.
כדי להירגע מהרעש ומהמולת העיר השוקקת, הלכנו בשבת אחרי הצהריים לשמוע ג'ז ברחבה של המוזיאון לאמנות. זו מסורת בסלבדור. כבר שנים שבאים בשבת אחרי הצהריים לשמוע ג'ז על רקע השקיעה. פעם זה היה בחינם, אבל גם היום לא יקר. המבנה שמשמש היום כמוזיאון היה פעם "הבית הגדול" של אדון האחוזה, בעל העבדים. הבית עומד על שפת הים, מסביבו בתים קטנים של משרתים, וכן מכלאה גדולה לעבדים שכיום משמשת גם היא כמוזיאון. המקום רומנטי וקסום, וכל אחד בבהאייה יגיד לכם שכאן רואים את השקיעה הכי יפה בסלבדור. במהרה מתמלאת הרחבה באנשים מכל הגילים, עם משקאות ביד; חלק יושבים ומתענגים על הצלילים, אחרים מסתובבים ונפגשים. יש קהל לכל סוגי המוזיקה בסלבדור, אבל דומה שמה שהם הכי אוהבים זה להתאסף, להתערבב זה עם זה ולשתות. משם הלכנו לאכול אקרז'ה. הפעם לא בפינת רחוב, אלא ליד הים בכיכר סנטנה, ברובע ריו ורמליו (Rio Vermelho). האקרז'ה של דיניה הוא הכי מפורסם בעיר. תמיד תראו אנשים עומדים בתור מול הדוכן הזה, כדי לקנות את הקציצה העסיסית. אחר כך מתיישבים סביב שולחנות, על כיסאות מפלסטיק, עם בירה או כל משקה אחר, ומחפשים חברים. גם זה מקום פופולרי, ותמיד אפשר למצוא פרצוף מוכר. בסלבדור כל הזמן עסוקים בטיפוח קשר. בכל מקום רואים אנשים מתנשקים, מתחבקים, מתגפפים, קשה שלא להרגיש את החושניות שבאוויר, והם גם כל הזמן מדברים על זה. העיקר שיש אהבה. אם מישהו עצוב או עצבני, מיד אומרים לו שזה לא משהו שסטוץ קטן או אהבה גדולה אינם יכולים לפתור.
למחרת הלכנו לים. פורטו דה בארה (Porto da Bara) הוא החוף הכי צפוף בסלבדור. לשם הולכים "כולם" כדי לראות ולהיראות. מכיוון שהחוף קרוב למלונות ולמרכז ההתרחשויות, גם תיירים רבים תמצאו כאן. סלבדור בנויה ממפרצים שיוצרים חופים סגורים כמו חצאי מעגל. אחד החופים האלה נמצא ברובע ריברה (Ribera) . חול לבן וגוונים עזים של כחול ושל ירוק. לאורך החוף יש דוכנים רבים צמודים זה לזה, וכולם מוכרים סרטנים. זו דרך נהדרת להעביר עוד אחר צהריים של קיץ, לשבת מתחת לסככה בריברה, לחוש את הבריזה, לשתות קייפיריניה ולהזמין סרטנים. הצירוף של האווירה, האלכוהול והים משכנע אותך שהחיים יפים אחרי הכול.
הבהיאנים כל-כך אוהבים את הים, שכדי לשבת בחוף יפה הם מוכנים אף להרחיק לכת או לנסוע. כזה הוא למשל החוף בפריה דו פורטה (Praia do Forte), מרחק שעה נסיעה מסלבדור, והוא באמת שווה נסיעה. פריה דו פורטה היה פעם כפר קטן עם בתי עץ ועם חוף רחב ויפה, עטור עצי קוקוס גבוהים ושמיים כחולים. הרשויות גילו את הפוטנציאל, והפכו אותו לעיירת קיט, עם מלונות פאר לצד הבתים הקטנים והצבעוניים של התושבים. במקום יש גם פרויקט המכונה תמר (Projeto Tamar) לשימור צבי ים, אחד מיני רבים שנמצאים במקומות שונים בברזיל. הרבה מבקרים מגיעים לשם עם ילדים, אל תוך מתחם מרובה בריכות שבהן שוחים צבי ים בגדלים שונים ודגים נדירים.
המשכנו הלאה, עוד כרבע שעה נסיעה, אל העיירה אימבסאי (Imbassai). בדרך עצרנו לאכול במסעדה של ואניה. הזמנתי מוקקה די קמאראו moqueca de camarao) = שרימפס ברוטב(. כרגיל זה מגיע עם פרופה (שורש קסבה מגורר) על-יד, ועם פירה של שורש מנדיוקה מתובל בפלפלים. שתינו קייפירוסקה (וודקה עם פרי ועם סוכר) מפרי האומבו (umbu), שדומה לשזיף ירוק. הקייפירוסקה (caipiroska) או בקיצור ארוסקה, עלתה לי לראש מיד.
כשהגענו לעיירה עלינו על סירת משוטים קטנה. בתוך חמש דקות שטנו בתוך נהר שקט, סביבנו עצי קוקוס ירוקים גבוהים מאוד, כשבמים משתקפים שמיים כחולים, מנוקדים בעננים לבנים. מכאן מגיעים הצבעים של הדגל הברזילאי. אלה הצבעים השולטים – ירוק, כחול ולבן, וכמובן הצהוב של השמש התמידית. לחוות את כל היופי הזה מילא את לבי אושר. מרחוק, בעיקול הנהר, הבחנו בהרבה שולחנות פלסטיק ובשמשיות צבעוניות על קו המים ממש. עצרנו את הסירה והתיישבנו גם אנחנו על כיסא בתוך המים הקרירים. נדמה היה שהנהר לא נע. הזמנו ארוסקה והתמכרנו לשקט ולנוף.
טיול קטן באזור זימן לנו הפתעה. גילינו שבעצם אנחנו ברצועת חול די צרה, בין האוקיינוס לנהר. המשכנו ללכת עוד קצת, והגענו למקום שבו נשפך הנהר אל האוקיינוס, בחיבור די שקט והרמוני. מצד אחד, חוף בוהק מלובן וגלים של ים. מהצד האחר, נהר שזורם לאיטו מבלי לעורר מהומה. ככל שנקפו השעות הרגשנו שאנחנו נטמעים בטבע, ברוגע, ביופי. ואז החלה הגאות. בחיבור שבין הנהר לים החלו לעלות גלים, והנהר השקט כיסה אט-אט את הכיסאות שלנו. אז הלכנו, בהרגשה של מתיקות ואושר. לכאן עוד נחזור.
בשבת נסענו לארימבפה (Arimbepe), מקום שהיה בשנות ה-60 כפר היפי, מגנט לאירופים ולאמריקאים שחיפשו חוף רחוק, מבודד ויפהפה, עם בתים קטנים צבעוניים, ובקתות עץ עם גג מקש (מה שמכנים בארץ חושות). כולם עברו פה – בריז'יט בארדו, בוב דילן, ג'ון לנון. זה היה רחוק ומבודד, ואף אחד לא הציק לך. גם היום הכפר אינו גדול במיוחד, כולם מכירים את כולם. נראה כמו מקום קיט כל השנה. אנשים מתנהלים בעצלתיים. הרבה דוכני אוכל ומסעדות לאורך הים, כמו ברוב החופים בברזיל. מריה וטונינו, זוג איטלקים שקנו כאן בית, מחלקים את זמנם בין איטליה לברזיל. הם מגיעים לבית הקטן שלהם כאן בכל קיץ, כשבאירופה חורף. שתלו עצים מסביב, תלו ערסל, וכל אחר צהריים מגיעים החבר'ה, לשתות קייפיריניה, להתפלסף ולצחוק.
פחדתי שארימבפה השתנתה לי, אבל זה לא קרה.מלבד זה שהתנהלתי בזהירות לא הלכתי עם הרבה כסף ולא תכשיטים יקרים, מחשש לגניבה. הזהירו אותי גם לא ללכת עם המצלמה לאזור הכפר ההיפי (ככה קוראים עד היום לאזור הבקתות המרוחק). אך למרות אזהרות חבריי, הסתובבתי עם מצלמה (הכי זולה), אבל התנהלתי בזהירות. לא הרגשתי מאוימת. לא הייתה אווירה של פחד באוויר, ולא נתקלתי במעשי שוד או אלימות ברחוב.
הרגשתי שאני סוגרת מעגל. הרבה זיכרונות יש לי מהמקום הזה. הייתי כאן לפני יותר מעשרים שנה, תרמילאית צעירה שהכירה כמה חבר'ה ובילתה איתם כמה חודשים בקיץ של באהייה. השתוללנו, רקדנו שתינו. בדיוק אותה תקופה בחיים של לפני התמסדות, לפני לימודים ולפני הקמת משפחה. הגיל הזה, כשלא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. והנה חזרתי ואני כבר גדולה. אחרי לימודים, הקמת משפחה, קריירה. הזדמנות לחשבון נפש. איך הייתה רואה אותי התרמילאית הצעירה שהייתי? אני בדיוק מה שרציתי להיות, אני אומרת לה בלבי. וכיף לחלוק את זה עם האנשים שהיו איתי אז, החברים שאמרו לי "את תמיד היית קמח מאותו השק שלנו", ונשארו חברים עד היום.
