מצגת זאת דורשת JavaScript.
צילומים תמר מצפי (C)ערב לפני מועד החזרה של גלעד פנו אליי מהעיתון לנסוע למצפה הילה בחברת כתב בשם דרור פויר, כדי לסקר את האוירה בישוב ביום חזרתו. כמובן שהסכמתי מיד, מכמה סיבות: אחת, כי אני אוהבת את עבודתי שמאפשרת לי להגיע למקומות שכאזרחית רגילה מן הישוב לא הייתי מטריחה את עצמי לנסוע ולהדחק בין כל ההמון. המצלמה באיזשהו מקום מאפשרת לי להיות שם כמתבוננת מהצד, אך יחד עם זאת בתוך ההתרחשות. סיבה נוספת כי זה כמו במשחק כדור רגל, שם האוירה, שם האמוציות, הצעקות העידוד השירה מה שלא מרגישים כשצופים בטלויזיה. ככה אמנם היינו בתוך ההתרחשות אבל לא ידענו מה קורה מסביב, ככה הסתובבנו בישוב וכל רגע נצמדנו לאיזה מסך לראות מה קורה, איפה גלעד עכשיו, והנה הוא בידי המצרים והנה הוא מתראיין. ישבנו במועדון של הישוב שם התרכזו הפעילים ועיתונאים רבים, מסך ענק וכל אחד מעיר משהו, בהתרגשות, איך שהוא רזה והוא בקושי נושם והוא עונה יפה וכו, מידי פעם צרחת התרגשות, מידי פעם בכי. כולם היו עסוקים בעיקר בחולקת דברים. אנשים שהיו עם חולצות גלעד עדיין חי, מיהרו להחליפן בחולצות טוב שבאת הביתה. הילדים עמדו עם ארגזים וחילקו סטיקרים וצמידים של מחכים לגלעד אוירה של סוף עונה, מעיפים את כל האביזרים שנשארו על המדף כי מחר כבר לא יהיה בהם צורך.
כל הזמן תהינו מה יעשו מחר כל הפעילים האלה אשר קשרו את חייכם ב"מפעל" החזרת גלעד, הרבה אנשים, שהשתתפו בכל הפעילויות, הפגנות, שביתות שבת וכו'. אנשים שהיו עלומים במידה מסוימת אבל הם האנשים שעזרו לשמור את הנושא בתודעה. בשבילם זה היה יום חג, קרנבל, אך גם תום המשימה שלהם. אכן כשהוא הגיע זה היה קתרזיס, השיא, התפרצות רגשות שמחה מלווה בשירים וריקודים ודגלים הרבה דגלי ישראל היו שם. כמו ביום העצמאות או להבדיל כמו חגיגה באיזה התנחלות משהו. אני חושבת שמתחילת ה"קמפיין" להחזרתו דאגו לשים את תמונתו בכחול לבן על רקע הדגל כדי לחזק את זה שהוא שייך לכל עם ישראל ואכן כולם הרגישו שהוא הילד שלהם. כך גם ביום חזרתו שנועם שליט תלה דגל גדול בגינה, וכך בחגיגות המון דגלים.
נסענו בבוקר מוקדם ליישוב, נרגשים, כל הדרך הרדיו בקולי קולות מעבירים מתחנה לתחנה כדי לשמוע טוב יותר, מחכים לרגע שידרוך על אדמת ישראל, חוששים שמא ישתבש משהו, ככל שהתקרבנו לישוב צצו השלטים הראשונים, ברוך שובך וכו'. את השלט הראשון פיספסתי אחריו החלו לצוץ יותר ויותר שלטים על כל עץ רענן היה תלוי שלט, לכשנכנסנו לישוב מעיליא שגובל עם הילה היה תלוי שלט ענק ברוך שובך גלעד מתושבי מעיליא, עד שהגענו לישוב שם כבר כל הגדרות היו מכוסות שלטים. כולם עם חולצות גלעד שליט, מחסומים בכל מקום, המון שוטרים וחיילים שמרו על הסדר. חנינו רחוק והתחלנו ללכת לעבר היישוב בעליה בשמש, עם ציוד על הגב אך לא הרגשנו אותה צעדנו במרץ של בוקר מתרגשים מכל פיפס, רק בסוף היום שנאלצנו מותשים לעשות את הדרך הזו חזרה, הבחנו כמה רחוק חנינו.
בתוך היישוב זה היה כמו פגישת מחזור, המון צלמים ועיתונאים קולגות משכבר הימים כאלה שלא תמיד פוגשים , הנה יוסי אלוני שבשנת 1985 צילם את חזרתו של ניסים סאלם ממשוחררי עיסקת ג'יבריל, וכאן הוא עדיין חדור להט והתרגשות, מטפס על סולם כדי לתפוס עמדה טובה לצלם את השיירה מגיעה, הנה אלכס ליבק במכנסי 3/4 ומצלמה קטנה תלויה על צוארו, מידי פעם הגנבתי אליו מבט מכיון שאני יודעת שלמרות שכולנו מצלמים באותו מקום הוא תמיד יצלם תמונה שאף אחד לא ראה, מין רגע אנושי ייחודי, שאני אומרת לעצמי איך אני לא ראיתי את זה, אבל ככה זה כל אחד מחוייב למשימה שלשמה הוא בא. והיו עוד וכל הזמן התהלכנו הלוך ושוב והנהנו לשלום אחד לשני, בעצם לא היה מה לעשות עד שגלעד יגיע, צילמתי אוירה שלחתי לעיתון, והמתנתי.
בבוקר היתה התרגשות גדולה של הכנות וההמתנה שגלעד יגיע לישראל, שמחה גדולה והקלה, אח"כ במשך היום הרגשות דעכו קצת, אך הם שבו ועלו לקראת השעה שתיים שלוש, כל תושבי הילה התבקשו לעמוד בצידי הדרך בכניסה ליישוב, צלמים החלו לתפוס מקום, חלק ישבו על הסולמות שעות כדי שמישהו אחר לא יבוא ויתפוס את מקומם. הצטופפות המולה המשטרה סגרה הרמטית את כביש הגישה מהכניסה לישוב, ואז הגיעו שני הליקופטרים וחגו מעלינו, שוב צרחות של שמחה והתרגשות אנשים נופפו לשלום וכל הטלפונים הסלולרים נשלפו, חלק כדי לספר בבית שנמצאים כאן וחלק צילמו ללא הרף. כולם דרוכים ראשונים הגיעו האופנוענים של המשטרה ומיד אחריהם שלושה ואנים עם חלונות שחורים לא ממש ידענו באיזה מהם נמצא גלעד אבל ידענו שהוא בפנים, אנשים צעקו זרקו פרחים, שרו, ואיך שעבר הואן האחרון את מחסום השוטרים לכיוון הבית פרצו כולם את המחסומים והגדרות והחלה שירה אדירה ושמחה כאמור עם המון המון דגלי ישראל. אמרו שהתקשורת לא סיקרה את העניין באופן אוביקטיבי של מסירת מידע ותו לא, אבל קשה היה לא להסחף בהתרגשות הכללית, זה לא מידע לקוני שצריך רק לדווח עליו, המאבק לשחרורו נכנס לכולם ללב וכן גם שיחרורו, במידה מסוימת זה מין תיקון קטן, לאלה שעוד זוכרים את המאבק למען שחרור רון ארד שלא צלח.
