צילום תמר מצפי (C)
עצם השתתפותי בפסטיבל גלעד שליט, גרם לי לחשוב על הרבה דברים בקשר למקצוע שלי, צלמת.
מצאתי את עצמי מהלכת ברחובות הקטנים של מצפה הילה יחד עם עוד המון אנשים והמון צוותי תקשורת, הלוך ושוב בשמש, מתבוננת ולא מצליחה להרים את המצלמה לצלם רגעים כאלה ואחרים, פתאום לא רצתי אחר ההתרחשויות, לא נדרכתי כאשר צלמים אחרים רצו לכיוון מסוים. כשכבר צילמתי אלה היו דברים בנאליים, לא "חשובים". רציתי לבהות במסך להתרגש באמת, ולא לתעד מבחוץ במבט מעל או מבט צידי, אחרי הכל המצלמה יוצרת ריחוק מסוים מההתרחשות. ישנה התרגשות אבל היא לא קשורה לאירוע. באירוע אני רק מרוכזת בהיכן לעמוד כדי לתפוס צילום יותר טוב. כאן במצפה הילה פתאום הרגשתי פזורת דעת לא התרכזתי במיקום שלי לא נדרכתי, הייתי זחוחה במידת מה, זה די הפריע לי הרגשתי שהתמונות שאני מצלמת אין להן שום משמעות לא בשבילי ולא בשביל העיתון. כאילו שאנשים חווים ואני רק מראה להם מה הם חווים, פתאום לא בא לי.
שם במצפה הילה הרגשתי שאני לא ממלאה את התפקיד שלשמו שלחו אותי, הייתי סקרנית ודיברתי עם אנשים ונהניתי מההפנינג, שככל שהיום התארך הפך להיות קיטש אמריקאי, עם כל הקישוטים ואביזרי המעודדות וסרטים צהובים קשורים איפה שרק הסתכלתם. אני הרגשתי לא קשורה. שמחתי שהעבודה מאפשרת לי להיות שם כי אחרת לא הייתי מגיעה במיוחד, אבל לא רציתי לעבוד. כשדרור הציע שנשאר לראות את הפעילים חוגגים במועדון אני הרגשתי שמיציתי. זהו, חוינו רגע שלא חשבנו שאי פעם נחווה, גלעד שליט שב אל ביתו. זה השיא, מה שבא אחריו כבר לא נחשב. אין לי חשק לקרוא את כל הכתבות על המגעים שהביאו לחזרתו, או על הקמפיין שנעשה כדי לשמור אותו בתודעת הציבור. לא בא לי לראות תמונות שלו על אופניים{במיוחד שהוא נראה כל כך שברירי, עד מצ'וקמק עם הכובע הזה על הראש והבגדים שגדולים עליו בכמה מידות}, ולשמוע שהוא שיחק פינג פונג ואכל חומוס בשבי. הספיק לי שהוא חזר לחיק הוריו. מכעיסים אותי כל האנשים האלה שבאים מכל הארץ להילה, כדי לצפות בחיה הנדירה שהופיעה. תפקידכם תם, תפקידנו תם. אפילו שלא רצינו את התפקיד הזה גוייסנו, וזהו השתחררנו.

galithatan
/ 31/10/2011אכן, שוחררנו. אבל דווקא הייתי שמחה לדעת מה התרחש בזמן המגעים, מה המידע שאסור היה לספר ועכשיו אפשר. אני מרגישה שקצת "חייבים" לנו את זה.