צילום תמר מצפי {C}

חוזרת אליכם עם משימה שהוטלה עליי, והפעם, גלבים, כן ככה נקראו פעם ספרים שגם מגלחים עם תער את הלקוח. נתנו לי רשימה ולפי השמות ידעתי שהם כולם בוכרים, דוידוב, נחימוב, גוראייב, מיד עלתה אסוציאציה, שהם כל כך שעירים אז התמחו בהוצאת שיער מהפרצוף והראש בכל מיני דרכים.

במידה מסוימת זה היה מסע אנתרופולוגי בזמן, הגעתי למספרות ישנות עם כסאות רחבים מרופדים וברזל מעוטר, קצת הזכיר את כורסאת רופא השיניים של פעם, מראות לכל אורך הקיר, ודלפק ארוך לפניהם. הדלפק היה מלא בכל מיני מסרקים ובקבוקונים של או דה קולון, שאותם השפריצו על המגולח, או המסופר.

הגעתי לספר אחד פניו היו מאירות והמספרה שלו עוררה תחושה ביתית חמימה, כסאות מעץ ריקים בשורה, טוב לא היו ממתינים לתור. איש אחד שישב על הכורסא להסתפר סיפר לי שהוא מכיר את הספר הזה כבר איזה 50 שנה ושהם שירתו יחד  יחד בפלמ"ח, מיד הוציא הספר תמונה מאחורי הדלפק והראה לי את עצמו בקצה שורה ושאל אם אני מכירה את האיש הפוסע מולם, זה היה יגאל אלון.

נסעתי לבא בתור המספרה נמצאת ביפו, פגשתי ספר עליז ומעודכן, ישר ביקש את התמונות למייל שלו והראה לי כמה כתבות כתבו עליו, אין פלא, שיטות הפעולה שלו מאד צבעוניות, ושעירות. על הכסא ישב צעיר והספר העביר את התער במיומנות על פניו, וכשהגיע לצואר די נחרדתי שלא יחתך, הצעיר אמר בחיוך תראי כמה אני סומך עליו. בסיום הגילוח הספר דמה לרגע לרוקח לקח בידיים מיומנות צמר גפן ליפף שעווה על קיסם והכניס אותה לאפו של הבחור, בעוד השעווה באפו , כבמעשה קסם הוא טבל קיסם אחר עם צמר גפן בכוהל והחל לשרוף את השיער באוזנו של האיש, הבחור שליו יושב על כסאו ולא מראה שום תחושת כאב או אי נוחות. בעודי מתבוננת בהשתאות שלף הספר בתלישה את הקיסם מאפו של הבחור והראה לי כמה שיער הוא תלש, לא מראה מלבב בלשון המעטה, אבל שמרתי על איפוק ולא הגבתי בגועל.

לכשסיים את הטיפול בבחור וכל הזמן הזה אני מתעדת את התרחשות כולה, הושיב אותי על הכסא בתקיפות מעושה, ובחיוך לא ממש התנגדתי כיון שהרגשתי כמו מדענית שצריכה לחוות את התרופה שהמציאה על עצמה, תוך כדי מחאה חלושה הזהרתי אותו שלא יכניס לי כלום לאף ושלא יתלוש ואחרי שהכניס הזהרתי אותו פן יכאב, טוב הסוף היה שהוא שם שעווה ותלש לי שערות מהאף, זה לא כאב זה אפילו די הצחיק, הפעם הבן של הספר צילם אותי עם דמעות בזויות העיניים מהעיקצוצים שהרגשתי. טוב שאין לי שערות באוזן אחרת היה גם שורף.

מה לא עושים בשביל העבודה, אם כי דבר אחד לא הסכמתי שיעשה, זה להשפריץ עליי מהקולון הזה שהם כולם משפריצים על המגולחים, כי אז באמת היה נשאר בי ריח מהפלמ"ח. בפעם הבאה אספר לכם מה זה פריקצ'יון שעולה רק 10 ש"ח, כן זה היה במספרה.

מצאתי את עצמי מהלכת ברחובות הקטנים של מצפה הילה יחד עם עוד המון אנשים והמון צוותי תקשורת, הלוך ושוב בשמש, מתבוננת ולא מצליחה להרים את המצלמה לצלם רגעים כאלה ואחרים, פתאום לא רצתי אחר ההתרחשויות, לא נדרכתי כאשר צלמים אחרים רצו לכיוון מסוים. כשכבר צילמתי אלה היו דברים בנאליים, לא "חשובים". רציתי לבהות במסך להתרגש באמת, ולא לתעד מבחוץ במבט מעל או מבט צידי, אחרי הכל המצלמה יוצרת ריחוק מסוים מההתרחשות. ישנה התרגשות אבל היא לא קשורה לאירוע. באירוע אני רק מרוכזת בהיכן לעמוד כדי לתפוס צילום יותר טוב. כאן במצפה הילה פתאום הרגשתי פזורת דעת לא התרכזתי במיקום שלי לא נדרכתי, הייתי זחוחה במידת מה, זה די הפריע לי הרגשתי שהתמונות שאני מצלמת אין להן שום משמעות לא בשבילי ולא בשביל העיתון. כאילו שאנשים חווים ואני רק מראה להם מה הם חווים, פתאום לא בא לי.

שם במצפה הילה הרגשתי שאני לא ממלאה את התפקיד שלשמו שלחו אותי, הייתי סקרנית ודיברתי עם אנשים ונהניתי מההפנינג, שככל שהיום התארך הפך להיות קיטש אמריקאי, עם כל הקישוטים ואביזרי המעודדות וסרטים צהובים קשורים איפה שרק הסתכלתם. אני הרגשתי לא קשורה. שמחתי שהעבודה מאפשרת לי להיות שם כי אחרת לא הייתי מגיעה במיוחד, אבל לא רציתי לעבוד. כשדרור הציע שנשאר לראות את הפעילים חוגגים במועדון אני הרגשתי שמיציתי. זהו, חוינו רגע שלא חשבנו שאי פעם נחווה, גלעד שליט שב אל ביתו. זה השיא, מה שבא אחריו כבר לא נחשב. אין לי חשק לקרוא את כל הכתבות על המגעים שהביאו לחזרתו, או על הקמפיין שנעשה כדי לשמור אותו בתודעת הציבור. לא בא לי לראות תמונות שלו על אופניים{במיוחד שהוא נראה כל כך שברירי, עד מצ'וקמק עם הכובע הזה על הראש והבגדים שגדולים עליו בכמה מידות}, ולשמוע שהוא שיחק פינג פונג ואכל חומוס בשבי. הספיק לי שהוא חזר לחיק הוריו. מכעיסים אותי כל האנשים האלה שבאים מכל הארץ להילה, כדי לצפות בחיה הנדירה שהופיעה. תפקידכם תם, תפקידנו תם. אפילו שלא רצינו את התפקיד הזה גוייסנו, וזהו השתחררנו.

ערב לפני מועד החזרה של גלעד פנו אליי מהעיתון לנסוע למצפה הילה בחברת כתב בשם דרור פויר, כדי לסקר את האוירה בישוב ביום חזרתו. כמובן  שהסכמתי  מיד, מכמה סיבות: אחת, כי אני אוהבת את עבודתי שמאפשרת לי להגיע למקומות שכאזרחית רגילה מן הישוב לא הייתי מטריחה את עצמי לנסוע ולהדחק בין כל ההמון. המצלמה באיזשהו מקום מאפשרת לי להיות שם כמתבוננת מהצד, אך יחד עם זאת בתוך ההתרחשות. סיבה נוספת כי זה כמו במשחק כדור רגל, שם האוירה, שם האמוציות, הצעקות העידוד השירה מה שלא מרגישים כשצופים בטלויזיה. ככה אמנם היינו בתוך ההתרחשות אבל לא ידענו מה קורה מסביב, ככה הסתובבנו בישוב וכל רגע נצמדנו לאיזה מסך לראות מה קורה, איפה גלעד עכשיו, והנה הוא בידי המצרים והנה הוא מתראיין. ישבנו במועדון של הישוב שם התרכזו הפעילים  ועיתונאים רבים, מסך ענק וכל אחד מעיר משהו, בהתרגשות, איך שהוא רזה והוא בקושי נושם והוא עונה יפה וכו, מידי פעם צרחת התרגשות, מידי פעם בכי. כולם היו עסוקים בעיקר בחולקת דברים. אנשים שהיו עם חולצות גלעד עדיין חי, מיהרו להחליפן בחולצות טוב שבאת הביתה. הילדים עמדו עם ארגזים וחילקו סטיקרים וצמידים של מחכים לגלעד אוירה של סוף עונה, מעיפים את כל האביזרים  שנשארו על המדף  כי מחר כבר לא יהיה בהם צורך.

כל הזמן תהינו מה  יעשו מחר כל הפעילים האלה אשר קשרו את חייכם ב"מפעל" החזרת גלעד, הרבה אנשים, שהשתתפו בכל הפעילויות, הפגנות, שביתות שבת וכו'. אנשים שהיו עלומים במידה מסוימת אבל הם האנשים שעזרו לשמור את הנושא בתודעה. בשבילם זה היה יום חג, קרנבל, אך גם תום המשימה שלהם. אכן כשהוא הגיע זה היה קתרזיס, השיא, התפרצות רגשות שמחה מלווה בשירים וריקודים ודגלים הרבה דגלי ישראל היו שם. כמו ביום העצמאות או להבדיל כמו חגיגה באיזה התנחלות משהו. אני חושבת שמתחילת ה"קמפיין" להחזרתו דאגו לשים את תמונתו בכחול לבן על רקע הדגל כדי לחזק את זה שהוא שייך לכל עם ישראל ואכן כולם הרגישו שהוא הילד שלהם. כך גם ביום חזרתו שנועם שליט תלה דגל גדול בגינה, וכך בחגיגות המון דגלים.

נסענו בבוקר מוקדם ליישוב, נרגשים, כל הדרך הרדיו בקולי קולות מעבירים מתחנה לתחנה  כדי לשמוע טוב יותר, מחכים לרגע שידרוך על אדמת ישראל, חוששים שמא ישתבש משהו, ככל שהתקרבנו לישוב צצו השלטים הראשונים, ברוך שובך וכו'. את השלט הראשון פיספסתי אחריו החלו לצוץ יותר ויותר שלטים על כל עץ רענן היה תלוי שלט,  לכשנכנסנו לישוב מעיליא שגובל עם הילה היה תלוי שלט ענק ברוך שובך גלעד מתושבי מעיליא, עד שהגענו לישוב שם כבר כל הגדרות היו מכוסות שלטים. כולם עם חולצות גלעד שליט, מחסומים בכל מקום, המון שוטרים וחיילים שמרו על הסדר. חנינו רחוק והתחלנו ללכת לעבר היישוב בעליה בשמש, עם ציוד על הגב אך לא הרגשנו אותה צעדנו במרץ של בוקר מתרגשים מכל פיפס, רק בסוף היום שנאלצנו מותשים לעשות את הדרך הזו חזרה, הבחנו כמה רחוק חנינו.

בתוך היישוב זה היה כמו פגישת מחזור, המון צלמים ועיתונאים קולגות משכבר הימים כאלה שלא תמיד פוגשים , הנה יוסי אלוני שבשנת 1985 צילם את חזרתו של ניסים סאלם ממשוחררי עיסקת ג'יבריל, וכאן הוא עדיין חדור להט והתרגשות, מטפס על סולם כדי לתפוס עמדה טובה לצלם את השיירה מגיעה, הנה אלכס ליבק במכנסי 3/4 ומצלמה קטנה תלויה על צוארו, מידי פעם הגנבתי אליו מבט מכיון שאני יודעת שלמרות שכולנו מצלמים באותו מקום הוא תמיד יצלם תמונה שאף אחד לא ראה, מין רגע אנושי ייחודי, שאני אומרת לעצמי איך אני לא ראיתי את זה, אבל ככה זה כל אחד מחוייב למשימה שלשמה הוא בא. והיו עוד וכל הזמן התהלכנו הלוך ושוב והנהנו לשלום אחד לשני, בעצם לא היה מה לעשות עד שגלעד יגיע, צילמתי אוירה שלחתי לעיתון, והמתנתי.

בבוקר היתה התרגשות גדולה של הכנות וההמתנה שגלעד יגיע לישראל, שמחה גדולה והקלה, אח"כ במשך היום הרגשות דעכו קצת, אך הם שבו ועלו לקראת השעה שתיים שלוש, כל תושבי הילה התבקשו לעמוד בצידי הדרך בכניסה ליישוב, צלמים החלו לתפוס מקום, חלק ישבו על הסולמות שעות כדי שמישהו אחר לא יבוא ויתפוס את מקומם. הצטופפות המולה המשטרה סגרה הרמטית את כביש הגישה מהכניסה לישוב, ואז הגיעו שני הליקופטרים וחגו מעלינו, שוב צרחות של שמחה והתרגשות אנשים נופפו לשלום וכל הטלפונים הסלולרים נשלפו, חלק כדי לספר בבית שנמצאים כאן וחלק צילמו ללא הרף. כולם דרוכים ראשונים הגיעו האופנוענים של המשטרה ומיד אחריהם שלושה ואנים עם חלונות שחורים לא ממש ידענו באיזה מהם נמצא גלעד אבל ידענו שהוא בפנים, אנשים צעקו זרקו פרחים, שרו, ואיך שעבר הואן האחרון את מחסום השוטרים לכיוון הבית פרצו כולם את המחסומים והגדרות והחלה שירה אדירה ושמחה כאמור עם המון המון דגלי ישראל. אמרו שהתקשורת לא סיקרה את העניין באופן אוביקטיבי של מסירת מידע ותו לא, אבל קשה היה לא להסחף בהתרגשות הכללית, זה לא מידע לקוני שצריך רק לדווח עליו, המאבק לשחרורו נכנס לכולם ללב וכן גם שיחרורו, במידה מסוימת זה  מין תיקון קטן, לאלה שעוד זוכרים את המאבק למען שחרור רון ארד שלא צלח.

למחרת ישבנו כל ילדי השכונה לעשות יחד שרשראות מרצועות נייר שגזרנו וצבענו, הדבקנו אותם בדבק שנעשה מקמח ומים, אולי היו אז קישוטים למכירה אבל הורינו לא בזבזו על זה כסף. התרגשות רבה מכיוון  שזה היה כמו להכין בית עץ, שבסופו של דבר שימש אותנו במשך החג למחבואים, למשחקים, התחרנו ביננו למי הסוכה יותר יפה. בכלל יכולנו לישון שם, לעשות ככל העולה על רוחנו, כמו מחנה קיץ אבל ליד הבית, אפשר היה כל רגע להכנס פנימה ולהכין כריך. אם כי בד"כ הלכנו לשכנים להביא כריך עם פלפל צ'ומה.

אני כבר לא גרה ברמת פנקס אבל מקפידה להגיע כל שנה בערב סוכות לבית דודתי, שם מתאספת כל המשפחה לעשות קידוש. הסוכה אף פעם לא הכילה את כולם כי תמיד הגיעו הרבה אנשים כל אחד מאיתנו הביא חברים נוספים כדי לחלוק איתם את החום המשפחתי שלנו שמתעצם ביופיו כאשר אנחנו ניפגשים לעשות את הריטואלים הדתיים לכאורה. אנחנו לוקחים את החלקים המתאימים לנו בטקסים האלה, לא מקפידים על קוצו של יוד, במנהגים, אבל נהנים במובן הרוחני של המילה, אם להשמע פלצנית מידי.

במשך השנים התמעטו האנשים שעומדים בפתח הסוכה בעת הקידוש {שעדיין לא מספיקה להכיל את כולם}, מסיבות שונות, אבל עדיין ילדינו מתרגשים לקשט, ואנחנו עדיין מביאים חברים שיהנו גם הם מהביחד שלנו, ומהריטואלים שאנחנו תושבי העיר הגדולה כבר לא מקיימים.

ואני בת מזל יש לי את פסח באשקלון עם המון משפחה מצד אבי, ואת סוכות ברמת פנקס עם המון משפחה מצד אמי.

צילומים תמר מצפי (C)

 כחובבת ספורט וספורטאית, קראתי את ספרי אבנר כרמלי על הכדורגלנים, ופאטריק קים עם ידו המסוקסת {הברוס לי של ילדותי} ויד הנפץ של כל סיפורי האינדיאנים והקאובויים. ודנידין הרואה ואינו נראה, אמיל והבלשים.

אני מוצאת שגם עכשיו אינני מרבה לקרוא סופרים ישראלים {אם כי אני קוראת פה ושם, מעט מידי אני חושבת, אם יש לזה אומדן}.

אח"כ היו הספרים שאני קוראת להם מכוננים, הספרים שכולם קראו ואמרו שחייבים לקרוא, "כשניטשה בכה" למשל {של אירוין יאלום} היה גם איזה ספר על ההגיון שאיזה פילוסוף כתב לא זוכרת את שמו, {טוב נזכרתי זה היה משה קרוי והספר "החיים על פי השכל"}כנראה שלא השפיע עליי במיוחד, והיה את כ"מעיין המתגבר" של איין ראנד, שמאז ועד עכשיו אני לא מצליחה להביא את עצמי ללהחזיק  ספר בכזה עובי ולרצות לקרוא אותו, בעצם גם אותו לא ממש קראתי בשלמותו אלא רק את הקטעים הארוטיים של הארכיטקט, ולא הבנתי את הפילוסופיה המסתתרת בספר העבה הזה, חוץ מזה שהארכיטקט לא הובן כהלכה והוא בכל זאת נלחם על דרכו, כאן דוקא הזדהיתי איתו כי גם אני הרגשתי לא מובנת {כולם  בערך, בגיל ההתבגרות מרגישים ככה } וגם אני חשבתי שאלחם על דרכי ודיעותי נגד הזרם לכשאצטרך.

היו גם ספרי המסעות, כלומר ספרים שלקחתי איתי לטיולים שלי {מסעות החיפושים שלי את עצמי בעולם} לכל נסיעה כזו היה ספר, שנחרט בזכרוני וליוה אותי, כאילו כיוון לתחושותי לפחדים שלי, לשינויים שחלים בי.

 היה את "מחברות הזהב" של דוריס לנסיג בנסיעה לרומא, נסעתי לבד מיד אחרי הצבא ונשארתי שנה באירופה. שם גם קיבלתי ספר של ליב אולמן שנקרא להשתנות {CHANGING}, הספר היה באנגלית נתנה לי אותו תיירת מאוסטרליה שאיתה חלקתי חדר באכסניה ברומא. הספר עדיין מונח בספריה שלי {וזה היה מזמן} תוך כדי קריאה על החיים של ליב אולמן והשינויים שהיא עוברת בחייה, ועל יחסיה עם אינגמר ברגמן שהיה בן זוגה ובמאי של סרטיה, הרגשתי הזדהות עמוקה.   היה את ONCE IS NOT INOUGH ספר קליל רומן רומנטי שקראתי בנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק בדרך לעבודה במנהטן מקווינס, נסיעה שארכה שעה וחצי. קראתי אותו בכמה ימים, ודי התלהבתי מעצמי שאני קוראת ספר באנגלית כל כך מהר, זה כי הנסיעות היו ארוכות והספר היה קליל ושיטחי.

היו מקומות בחו"ל שהרגשתי דז'ה וו, והיו מקומות שנסעתי אליהם, בעקבות הספרים שקראתי. כמו שנסעתי פעם לפררה באיטליה בעקבות "הגן של פינצי קונטיני" ושם על איזה שלט חבוי בבית כנסת של העיר ראיתי שמות של אנשים שנספו בשואה, בינהן משפחת פינצי, זה עורר בי התרגשות כאילו הסיפור שקראתי אכן קרה במציאות. תמיד גם שראיתי סרט מבוסס על ספר, היתה אכזבה מכיוון שאני דמיינתי את הגיבורים ואת הסיטואציה אחרת, כאילו מישהו מחלל את הפנטזיה שלי ואפילו כעסתי.

{האי של סופיה שקראתי לפני שנסעתי לכרתים}

קראתי גם את הספר של עזריאל קרליבך "הודו" כמובן שמיד רציתי לנסוע להודו, לראות את הבדלי המעמדות "הקסטות" את הנופים, התחלתי לראות סרטים הודיים, ונישבתי, בסוף לא יצא לי לנסוע להודו עדיין.

אחרי זה הגיעו הספרים של ג'ורג' אמדו, דונה פלור ושני בעליה, גבריאלה ציפורן וקינמון, קברניטי החול, {שאותו כבר קראתי בפורטוגזית, כי נתקלתי בו שם – טוב זה לא המצאה אני באמת קוראת וכותבת בפורטוגזית}. ואיתם הרצון עז לנסוע לברזיל, הדמויות שהוא תאר בכזו ציבעוניות, הטקסים, השמחת חיים, גם של העניים ביותר, לא מתוך אותה השלמה פסיבית עם הגורל של ההודים. אלא לחיות ולא להתבייש לשמוח, והקרנבל שמטשטש את הבדלי המעמדות, עשירים עניים כולם עירומים בקרנבל או מחופשים, והמוסיקה של כל התיאורים האלה משכה אותי כבחבלי קסם.

אז נסעתי, נחתתי בריו שהיתי שם קצת אבל כל הזמן ליוותה התחושה שזה לא זה, זה לא מה שדמיינתי למרות שריו עיר יפיפיה החופים קופה קבאנה המיתולוגית, קורקובדו וכו.. וכו.. אבל כרך גדול מהיר ועצבני, ואני עדיין חיפשתי את הדמויות שלי, אז נסעתי לצפון מזרח ברזיל, שם פחות מפותח לכאורה, יותר פשוט יותר "אמיתי". נפגשתי ברסיפה עם בחור צרפתי שסיפר לי על מקום קטן בשם פיפה, אז הלכנו לקנות ערסלים כדי לישון שם, כי לא היה מיטות, כך סיפרו לו. באוטובוס פגשנו בחור שוויצרי שגם הוא היה בדרכו לשם, עצרנו באיזה עיירה ומשם עלינו על משאית שהובילה אספקה למקום, באין תחבורה סדירה. נסענו בדרכי עפר ודיונות שוממות עד שלפתע נגלה לנו הים, חוף בתולי בצבעי ירוק טורקיז יחד עם הדיונות זה יצר תמונה עוצרת נשימה, ואכן נשימתנו נעתקה לשניה עד שפרצנו בצווחות התלהבות, שם באותו רגע הרגשתי שהנה אני אני מתחילה את החוויה של החיים. הגענו לפיפה והמקום היחיד שאפשר לגור היה אצל דדה, איש נמוך עם רגליים מעוותות ומבט מפחיד, דיבר מהר, מידי פעם היו לו פרצי צחוק מטורפים. תלינו את הערסלים שלנו בחדרון קטן. זה היה בית טיט או בטון או לא יודעת מאיזה חומר, בניה לא אחידה קירות עם גבשושים צבוע לבן. היה את החדר שלו, החדר שלנו מטבח שבאמצעו שירותים בול קליעה שוילון כיסה את הכניסה, אך לא הסתיר את הריח שבקע מהשירותים בדיוק בזמן כשאכלנו למשל. היתה גם מרפסת מוגבהת מעט מעל שביל העפר הראשי של הכפר, דדה ישב שם כל הזמן ופיקח על הנעשה בכפר, הוא לא זז הרבה אך הוא ידע הכל על כולם, במראה היה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוא שוטה הכפר, אך הוא היה הפילוסוף. שם מצאתי גם את הדמויות שחלק מהן מתואר היה בספריו של ג'יורג' אמדו, למשל גראסה {שפירוש השם שלה חיננית} שהיתה בלי שיניים {לא חינני בכלל}ובישלה בביתו של דדה,  כל פעם שהגינו את שמה נקרענו מצחוק {על הפער בין שמה למראה שלה}. ועוד כמה מאנשי הכפר שיכלו בקלות להיות טיפוסים בספר, שאולי פעם אכתוב ואולי לא.

בזמן שגרנו שם, לוראן {הצרפתי} שהיה סטודנט לספרות סיים לקרוא את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, הוא סחב איתו מצרפת משהו כמו 16 כרכים של הזמן האבוד, וסיפר כמה היה מייגע לקרוא את כולם ואיזה הרגשה עילאית ממלאה אותו משסיים לקרוא את האחרון.

טוב כמובן שכשחזרתי ארצה הלכתי מיד לקנות את הספר בתרגום עברי, אבל אף פעם לא הצלחתי לקרוא אותו ממש. אבל  איך שהוא  זה מתקשר עם מה שאני כותבת כאן, בעקבות הזמן האבוד לכאורה.

בעצם רציתי לכתוב על איך אבד לי יום כיפור, שמלבד לספר לחברים בחו"ל על איך שישראל נעצרת ל24 שעות והילדים רוכבים על אופניים בכבישים {ולשמוע את תגובות הילדים המשתאות IN THE HIGHWAY???????????}, לא נשאר לי כלום מיום כיפור, לא תחושת איסור, קדושה, גם "עננו" בבית הכנסת לא מעביר בי רעד כבעבר, ו"חטאנו לפניך רחם עלינו" אין בו כבר משמעות. אני יודעת שזה משום שהסרתי מעליי את כל האיסורים, אני לא צמה, אני מדליקה אור, רואה סרטים, עשיתי לי את יום כיפור כיום ככל הימים. שבת רגילה אשר מה שמבדיל אותה מאחרות זה הילדים עם האופניים בכבישים.

קצת חבל לי אני די מתגעגעת לתחושה היוצאת דופן של הדממה, של החוסר מעש, עד כדי שעמום, הכנת כמויות ספרים {כאילו שיכולתי לקרוא כל כך הרבה ביום אחד} גם כשאכלתי ושתיתי עשיתי זאת בהחבא שלא יראו, כאילו למישהו אכפת, ואפילו בזה היה כיף מסויים של הפרת איסור. אמנם בחרתי בחופש {לא חזרתי בתשובה, תמיד הייתי חילונית} אבל איבדתי את המתיקות, של הביחד, שכולנו צמים, כולנו ארוחה מפסקת. לגשש את דרכי בחושך. בחיים ההיפר אקטיביים שאנחנו חיים עכשיו, תנו לי כמה רגעים/ימים של שקט כזה כמו ביום כיפור, מי ייתן יום כיפור פעמיים שלוש בשנה. שמי שירצה יצום ומי שירצה יתפלל ולי יהיה שקט …שקט… שקט!

כל אחד היום רוצה להיות צלם/מת, כל אחת וסיבותיה עמה, פעם אמרו שזה מקצוע מציצני, שמעניין את האנשים להציץ דרך חור המנעול של אחרים ולפרסם בעיתון, היום כל אחד/ת מתעדת את עצמה, ומיד משתפת, רוב התמונות בפייסבוק הן , MOBILE UPLOAD  {צילום ושיתוף דרך הסלולר} כל אחד נהנה מהחשיפה העצמית ומרשה לאחרים להציץ לו/לה. מכיון שלכל אחד היום יש מצלמה ביד,הקסם הזה שבלחיצת כפתור עוצרים את המציאות לשניה, אולי ככה היא לא תחמוק כל כך מהר.אכן  בשניה הבאה המציאות כבר שונה.

כיום יש מצלמה לכל "פועל", כלומר  מצלמות ברות השגה, פעם מצלמה היתה כל כך כבדה, עלתה המון כסף כך שרק מי שהשתמש בה כמקצוע העיז להשקיע, ופילם גם כן היה מצרך יקר, היינו צריכים לדאוג מבעוד מועד שיהיה מספיק, באם  מדובר  היה באירוע רב תצלומים.

נחזור לימינו, בכל אירוע ולא משנה מה חשיבותו, מיד נשלפות מצלמות כיס דיגיטליות או לחלופין טלפונים סלולריים, מהצד נחמד לראות את התיעוד המסיבי הזה, אך לפעמים זה מטרד גם ככה יש הרבה צלמי עיתונות  בכל אירוע, עקב ריבוי הערוצים , כל עיתון או אתר אינטרנט שולח צלמ/ת סטילס וצלמי וידאו, פעם היינו מתחככים ואו דוחפים אחד את השני כדי לתפוס מקום טוב, זה היה בין 4 צלמים לכל היותר. היום בכל הפגנה הכי קטנה יש כ40 צלמים לערך, יש הבאים לתעד את משק ההיסטוריה, ויש סתם נודניקים שנדחפים לפריים, כלומר  גם ככה יש למצוא פיסת קרקע כדי לעמוד, התחרות היא עם קולגות שלפעמים מאפשרים מתוך התחשבות אחד לשני לעבוד.  ויש את הנדחפים שבדיוק בזמן שכיונת את העדשה לצלם נדחפת היד עם הסלולרי ומסתירה את האובייקט.

החלטתי לתת כאן טיפים לחובבים המצלמים את האוהלים ואת ההפגנות.  לנו כצלמות עיתונות שצריכות להביא את התמונה הנדרשת, לא משנה תנאי האור הקיימים, איש לא מתחשב בכך, שההפגנות מתחילות בשעה שהשמש בגב המפגינים, על כן אנחנו צריכות למצוא פתרונות טכניים לגבור על תנאי השטח הגרועים. הרבה פעמים אנחנו נאלצות להשתמש בפלש, כדי ל"רמות" את המצלמה שרואה שמש וסוגרת צמצם, כדי שהדמויות שאנו מצלמות לא יהיו חשוכות. על כן כל אותם חובבים שהתמונה שהם מצלמים אינה מיועדת לשום עיתון או אתר אינטרנט ואין להם מחויבות כלשהיא לזמן הגעת התמונה ליעדה, יכולים לחשוב יותר על האור ולאן הוא נופל, כי זה כל העיקר בצילום, משחקי האור וצל, כמו כן באוהלים הממוקמים בין העצים חציים בצל חציים בשמש, כדאי לחשוב, על הזוית שהם ממוקמים ולחפש היכן נופל האור, להתבונן ולא לצלם את המובן מאליו, או את מה שכולם מצלמים. כשאנו מצלמים  ההתבוננות שלנו מהירה יותר בזכות הנסיון,  אך גם במידה מסוימת רצון לרצות עורך זה או אחר, זה כאילו שהתמונות שלנו מוזמנות. מכיון שכולנו מצטופפים על אותה ה"באלטה" התמונות יוצאות במידה כזו או אחרת דומות. אז אני מבקשת מכם כל צלמי הרחוב צלמי הסלולר, אל תעתיקו אותנו, פשוט תתבוננו ותחשבו, ויצאו לכם תמונות הרבה יותר משמעותיות לכם בעיקר.

להלן הטיפים שהשתרבבו בתוך הטקסט: כאשר האובייקט נמצא והשמש בגבו אפשר ורצוי להשתמש עם פלש כדי להאיר את פניו, כאמור לרמות את המצלמה גם במצלמות הכיס כיום יש אפשרות לשלוט בהגדרות הפלש.

כאשר האוביקט באזור מוצל כמו האוהלים לדוגמא, אך מסביב הכל מואר, אפשר להשתמש ואף רצוי עם פלש כדי שהתמונה לא תצא חשוכה.

אך כאמור עצתי האחרונה, אם זו לא תמונה שממש חייבים, אפשר להסתובב מסביב לאוביקט לקחת את הזמן ולראות היכן האור נופל הכי יפה ומה הוא מאיר לנו, וזה הקסם לגלות את האור. 

בתמונה: ביקור במאהל דוגמא לתנאים שאנו עובדות, מה שלא רואים בתמונה את ילד שניסה לצלם באיפון, והאיש שנתקע מאחור ומנע גישה, הצלם החובב שלא נתן אפשרות לעשות את העבודה רק כי הוא רצה תמונה למזכרת.

צילום תמר מצפי (C)

copyrights tamar matsafi

כבר שנים אני מנסה לפצח את העניין הזה שלי בברזיל והברזילאים מה מושך אותי כל כך? להיות חלק מהם להיטמע בתוכם, אני רק יודעת שעוד מנעורי אני נמשכת כבחבלי קסם לכל מה שבא מברזיל, למוסיקה, לחום האנושי, ידעתי שירים בעל פה עוד לפני שדיברתי את השפה. וברגע שהתאפשר הלכתי ללמוד את השפה הפורטוגזית. לאושרי הגדול אי שם בשנות השמונים החל גל גדול של זמרים ידועי שם מברזיל, להגיע. אין לתאר את האושר וההתרגשות שעוררו. גל קוסטה קיאטנו ולוזו, אלבה רמאליו, מריה בטניה, וכמובן המלך ז'ילברטו ז'יל. כל ההופעות היו בהיכל התרבות.

ידעתי שאני הולכת לקרנבל, כל החבר'ה שמסביבי אוהבים, מתרגשים, היתה אנרגיה מטורפת באויר אף אחד לא ישב בכסאו, תחילה לא נתנו להתקרב לבמה אבל אח"כ לא עמדו בפרץ, אנשים נופפו בדגלי ברזיל ושרו בצרחות ובגרון ניחר. משחלפו השנים אותם זמרים, שיערם שיבה קמטים על פניהם, קצת מפריע לי לראות את זה, כי מה זה אומר עליי? אני רואה את התבגרותי על פניהם. אז בקושי גרדתי גרוש לגרוש וקניתי כרטיס הכי זול שם למעלה, היום בכל זאת יש יתרונות להתבגרות, יכולתי הפיננסית השתפרה, אז קניתי כרטיס בשורה 3, וטוב שכך מכיון שז'יל הגיע עם הרכב אקוסטי וקטן ונתן הופעה שקטה עד מאד, מהסוג שצריך לשבת קרוב באולם אינטימי ולתת לצלילים לטפטף עלייך בנועם. על כן שורה 3 שווה את המחיר. מכיון שהיו לי ציפיות {אם כי ידעתי שהוא בא בהרכב קטן} שהוא יקפיץ אותנו כבעבר עם להיטיו  הישנים והמוכרים, הנמכתי אותן ברגע שהוא עלה לבמה. אלה היו אנרגיות אחרות מוסיקה יפה ושמימית אך במקצב אחר, החלפתי ערוץ בראש והתחלתי להנות, וזכרונות מכל חיי חלפו על פניי, על הדרך שעשיתי, ככה בצמוד לדרך של ז'יל הוא בשלו ואני בשלי, על הבשלות, ההשלמה, היצירה שבאה ממקומות אחרים, החופש שההתבגרות מאפשרת, פחות כבולה למה שמצפים ממני {בעבודה, בחברה, במשפחה} .

או כמו שז'יל אומר subo nesse palco minha alma cheira talco como bumbum de bebe minha aura clara so quem clarividente pode ver

אני עולה על הבמה הזו והנשמה שלי מריחה טאלק כמו תחת של תינוק, ההילה שלי ברורה {בהירה} ורק מגיד עתידות  יכול לראות

בתמונה:  ראשי בנק לאומי, בינלאומי, מזרחי, ודיסקונט

MARS MADNESS,זה מושג שלקוח מכדורסל המכללות בארה"ב, אבל אפשר להשתמש בו גם לעניין שאותו אספר כאן. בסוף מרץ כל הבנקים מציגים את המאזן של השנה הקודמת, נפל בחלקי לצלם כל שנה את מסיבות העיתונאים האלה כ-15 שנה. התחלפו הנהלות, השתנו דברים אך גליה מאור עוד נשארת, בצילומי אני מלווה כל שינוי בתסרוקת במבע, בכלל גם אצל המנהלים הגברים חל שינוי עצום, הם יותר מוקפדים חלק אף מתאפרים {פודרה קלה בשביל הטלויזיה} והנשים בחליפות מחויטות מאופרות במידה, הולכות למספרה יום לפני מתוכננים כמו ליום חתונתם. שיונוי עצום מלפני 10-15 שנים כשהכל היה פחות מוקפד והתייחסו לעיקר ולא ל"תפל". היום מקדישים מחשבה לעיצוב החדר, לתיק המכיל את ספר המאזן מוסיפים איזה גאג'ד קטן לטובת העיתונאים. זוהי גם שעתם של דוברי הבנקים אשר שומרים על המנהלים, מכיון שאלו אירועים שמסוקרים על ידי הרבה כלי תקשורת, הדוברים מקפידים שלא תיפלט מילה לא מתאימה שהכתבים לא יפרסמו נתונים לפני שזה מתפרסם במאגנה {זה אתר הפצת נתונים של הרשות לניירות ערך}, אם מנהל חדש נכנס לתפקיד אז מציגים אותו בפני העיתונאים השונים כדי שיראה מי הפנים מאחורי הכתבות, וכדי שיסתחבק קצת.

מתח ניכר על פניהם מישהו אמר לי שזה הרנטגן שלהם, הם צריכים להציג את תוצאות של השנה החולפת, הבנקים שהרויחו פניהם צוהלות הבנקים שהרויחו פחות עננה על פניהם, הם יודעים שמחר יתעסקו רק במשכורות שהם מרויחים, על חשבוננו וכמה דברים הם יכולים לקנות בכסף הזה ואנחנו לא. אם הבנק הרויח פחות הציבור יצהל ויגיד כן מגיע להם הם עושקים אותנו עם כל העמלות שהם גובים, הם יודעים את כל זה. רק אף אחד לא מבחין שבעצם אם הבנק הרויח פחות הם נאלצים לעמוד מול בעלי וראשי הבנקים ולהצדיק את משכורתם, גם הם עומדים בלחצים, אם כי ליבי לא ממש נכמר עליהם, זה הסיפור מאחורי התמונות המחויכות עם הספרים ביד.

 http://www.youtube.com/watch?v=rwbmpcOEslQ&feature=related

צפו בסרטון של הטקס המדובר

רוצה לספר לכם על חוויה רוחנית שעברה עליי בליל הסלבסטר בסלבדור דה בהייה, זה התחיל עוד בבית שהתארחתי, פרדי לקח קופסת פח קטנה ובתוכה עשבי קטורת, הדליק אותם והניף אותה בתנועות סיבוביות  כדי שהעשן יעטוף את גופי ויטהר אותי לכבוד השנה החדשה, כולנו לבשנו לבן. התרגשתי מאד מהלא נודע מכיון שהם סירבו לספר לי מה הולך להיות, ב trreiro, { זה המקום שם עושים את כל טיקסי הקנדומבלה לכבוד האורישה orixa}. האורישאס הם אלילים שיורדים בצורת אנרגיות ומשתכנים {רוכבים} באנשים אשר נקראים סוסים, זוהי אמונה שהכושים הביאו איתם מאפריקה כשהגיעו לברזיל,ומכיון שבסלבדור יש ריכוז הכי גדול של אפריקנים לשעבר, שם גם יש הכי הרבה מאמינים של הקנדומבלה העיר כולה אפופה באמונה הזו, בכל פינת רחוב או צומת דרכים אפשר לראות קערות אוכל או נרות לכבוד האורישאס, אנשים מביאים מנחה לאלים, לכל אל {אנרגיה שמימית}יש את המאכל האהוב הצבע האהוב התכונות שלו, הקריאה שלו בשעה שהוא נכנס באדם {הסוס}.

ההתרגשות שלי היתה מלווה בחשש, למרות שהלכתי עם פרדי וריטה וידעתי שפרדי הוא פאי די סנטו, תפקיד גבוה בהרארכיה של הקנדומבלה, תפקיד המאפשר לו לטפל באנשים לתת יעוץ רוחני, לרקוח כל מיני שיקויים ועוד. הרגשתי מוגנת במובן מסוים, אם כי לא הייתי זקוקה להגנה, נכנסנו לטריירו לקול האדיג'ה המקרקש, {מין גליל מתכת מעוטר ובתוכה כל מיני דברים מרעישים סוג של רעשן} בתוך הבית היו הרבה אנשים לבושים לבן, נעים חרישית דומה שלכל אחד היה תפקיד וכל אחד ידע מה לעשות. חלק סידרו את האוכל של האלים חלק קישטו כד גדול שעמד באמצע מאחורי הכד ישבה גברת עבת בשר בבגדים אפריקניים לבנים ועטויה מצטנפת קשורה מבד תחרה לבן, ישבה וקירקשה עם האדיג'ה, וכל מי שהגיע כרע ברך או נשכב לרגליה לברך אותה, היא המאי די סנטו של הבית הזה, אישה הכי חשובה בהרארכיה על שמה הבית מאי דטי {אמא דטי} היו לה פנים נעימות וטובות, כולם רחשו לה שם כבוד, כך נודע לי גם מה תפקידה של האדיג'ה בטקס, האדיג'ה  מסמלת אוטוריטה של האוחז/ת בה היא גם משמשת לכדי לקרוא לאלים שיופיעו כלומר יכנסו במי שהם צריכים להכנס אליו {ל"סוסים"}, פרדי כבר היה בעולם אחר, החל לרקוד ריקוד איטי, בתנועות נשיות משהו, הריקוד של אושון. אנשים התקרבו וחיבקו אותו, כדי לקבל אנרגיה מהאל שנמצא בתוכו, במקרה הזה אלה בשם אושון, אלת המים המתוקים. אט אט החלו להתבהר לי פרטים. כל הערב הזה היה מוקדש ל"חובה" של פרדי .הוא נדרש כל שנה בליל הסלבסטר להביא מנחה לאלה שהיא האנרגיה שלו הכד שנמצא באמצע החדר היה מיועד בשבילה כל מי שהגיע, הביא מתנה ושם אותה בתוך הכד, המתנות היו דברים שמביאים לאישה כמו בושם, קישוטים לשיער וכו'. אחרי שקישטו את הכד בפרחים והניחו בתוכו תשורות עטפו אותו בבד לבן רקום, הניף פרדי את הכד בבת אחת והניחו על ראשו הבד כיסה את עיניו אבל הוא כבר בעולם אחר הוא היה בטראנס מיד נעמדו על ידו שני גברים חסונים לתמוך בו ול"רסן" אותו הוא התחיל ללכת וכל אנשי הבית הלכו אחריו בתהלוכה לבנה תוך כדי שירה מונוטונית בשפה לא מובנת ובמחיאות כפיים קיצביות. הגענו לשפת הים ופרדי המשיך ללכת די מהר יחסית למי שנושא על ראשו משא כבד והגברים ששמרו עליו ניסו להדביק אותו. הוא נכנס למים ובבת אחת נתן קפיצה ונעלם יחד עם הכד שעל ראשו{הכד נשאר במים ושקע}, הגברים שאיתו אחזו בו אך בכוח האנרגיה שנכנסה בתוכו הוא הכניס גם אותם למים, אך הם התעשתו מיד וגררו אותו חזרה לחוף, הוא הסתובב וחזר ישר לחיקה של מאי דטי השתחווה לה ונישק את ידה הוא עדיין היה בעולם אחר ואז עמדנו כולנו בשורה כדי לקבל חיבוק ממנו חיבוק של אנרגיה שמיימית, בשלב זה הרגשתי בטוחה ונינוחה להשתתף בריטואל הזה שלהם אז הנחתי את המצלמה וזכיתי אף אני בחיבוק חזק מאושון.ובחצות בדיוק אנשים עמדו על שפת המים ועבירו על גופם תירס לבן ונרות בתנועות מריחה על גופם וזרקו את זה למים מין פעולת טיהור ומנחה לכבוד השנה החדשה, כמובן שעשיתי כמותם. בדרך חזרה לבית{לטריירו} בחושך נשמעה זעקה חדה היייייייייי, נבהלתי אבל מהר מאד גיליתי שמישהיא קיבלה יישות זרה לתוך גופה, היא קיבלה את יאנסה לתוכה, אלת הסערות והרוח, אלה חזקה על כן הנוכחות שלה עוצמתית, כך גם היתה הזעקה שהקפיצה אותי, וכשהביטה בי הסטתי את מבטי, מכיון שהאדם שמקבל את היישות החיצונית לתוכו משתנה מבטו קולו הופך להיות שונה והוא משמיע נהמות לא ברורות. יש גם את ה"לוחשת לאלים" בטריירו אישה שזה תפקידה לטפל באורישה,היא יודעת איך לנהוג בהם כשנכנסת בהם הרוח, היא לוקחת מהם את התכשיטים, לדוגמא אישה שנכנסת בה יישות גברית  מתחילה לתלוש את העגילים וכל הסממנים הנשיים אז ה"לוחשת לאלים"  מגיעה מיד ומסירה ממנה את מה שיכול לפצוע או להתלש. הגענו לבית, בפתח עמד פרדי עם אותו פח קשור בחוט, מלא עשבי קטורת וגחלים מעשנות והעביר סביב כל אחד שנכנס לבית, שם כבר היתה תכונה של סיודור הצלחות עם האוכל לאלים, אנשים כרעו ברך איש איש בתורו ומסרו את צלחת האוכל לידי האישה שתפקידה לשים את האוכל לפני פסל האורישה,  כאמור יש הרארכיה בין האלים, והיא קראה בשם האורישה ומיד הגיעה הצלחת המתאימה, ילדים ומבוגרים השתתפו בהבאת האוכל, תוך כדי שירה ומחיאת כף מונוטונית קולובושה קולובושה קולובו, שירה שעדיין מהדהדת במוחי, קולובושה קולובושה קולובו. eipa hei ……….יאנסה.

זיכרונות אהבה מברזיל

שבוע לפני הקרנבל, ותמר מצפי מתרפקת על זיכרונותיה כתרמילאית צעירה ומאוהבת בסלבדור, באהיה. עשרים שנה אחרי, היא שבה לאותם מקומות, תוך הנמכת ציפיות ריאליסטית. אבל ברזיל הייתה עדיין אינטימית, חמה ומחבקת, ולא התקלקלה כלל.

 לפני הרבה שנים נסעתי לברזיל. תרמילאית בעקבות החלום, הסמבה וההרפתקה. לסלבדור הגעתי בעקבות ספריו של ז'ורז'ה אמדו – "ים המוות", "דונה פלור ושני בעליה", "גבריאלה ציפורן וקינמון" ואחרים. הסיפורים היו כל-כך חיים ומציאותיים, שלא היה לי ספק שאמצא שם את דונה פלור, גבריאלה, ימנז'ה, הדייגים, קברניטי החול ואת כל היתר. ובאמת מצאתי. כולם היו שם: הטיפוסים, הקצב, הצבעים, האוכל העסיסי והמתובל, החושניות. האנשים שפגשתי לא התעניינו מה שם המשפחה שלך, מה אתה עושה בחיים ומה מעמדך החברתי. אם מצאת חן בעיניהם, הם יהיו חברים שלך לעד. יזמינו אותך לבתיהם, ייקחו אותך לראות בחברתם ירח מלא או לצפות בשקיעה ולמחוא לשמש כפיים, מנהג ברזילאי מקסים. הכול היה כמו בסיפורים.

הרבה שנים חלפו מאז. השנה חזרתי לסלבדור, והנמכתי ציפיות. לא ידעתי מה אמצא כאן. בפעם הקודמת ג'ורג'יו אמדו היה עדיין חי, והמטבע היה קרוזירו. עכשיו המטבע הוא ריאל, נוספו כמה בניינים רבי קומות, והצעירים מסתובבים עם סלולרי ועם מחשב נייד, אבל חוץ מזה כלום לא השתנה. הים אותו ים, השמש אותה שמש, האוכל אותו הדבר, והאנשים החמים והמחבקים גם הם לא השתנו. אנשים עדיין עומדים על שפת הים בכל יום בזמן השקיעה, ומוחאים כפיים לשמש. איש אחד אמר לי, אנחנו ככה בגלל האפריקאים שהגיעו כעבדים (סלבדור היא העיר שיש בה הכי הרבה אפריקאים מחוץ לאפריקה). אנחנו שמחים, חמים וחושניים רק בזכותם. אחרת היינו הופכים להיות כמו האירופים (הפורטוגלים, לצורך העניין) – קרים, דתיים, מלאי דעות קדומות וחמורי סבר. את כל זה הם העניקו לנו, וזה אחרי שהם סבלו כל-כך הרבה בעבדות.בסלבדור חם מאוד. האנשים אינם נשארים בבתים ממוזגים אלא נמצאים ברחוב כל הזמן, בעיקר בים. מכיוון שכל החיים סביב הים, ניתן למצוא הכול בחוף הים. בכל רגע עובר רוכל אחר עם מרכולתו – הדפסים של ציורים, תכשיטים, משקפי שמש, בדים, שמלות, דיסקים מזויפים, וכמובן מוכרי מזון למיניהם. ז'ואו מוכר שרימפס מיובשים על שיפודים, את  השירים שהוא שר כדי לשווק את השיפודים שלו צרבו לדיסק ומוכרים לתיירים. מוכרת אחרת, עם מסטינג ביד וכמה פחמים, צולה שיפודי גבינה ככה לפנינו, בעודנו יושבים על החול.

גולת הכותרת היא האקרז'ה,{acaraje} מין קציצה זהובה שעשויה מעיסת שעועית לבנה. מוצאים אותה בכל פינת רחוב, ובים כמובן.  נשות באהייה, המכונות Baianas , בשמלות אפריקאיות תפוחות ועם טורבן על ראשן. סביבן סירים קטנים ומבריקים, מטגנות את האקרז'ה בשמן דקלים אדמדם {דנדה {dende', ומכאן צבען של הקציצות. ריח השמן הזה נישא בכל העיר, מכיוון שמשתמשים בו לטיגון ולבישול כמעט בכל המאכלים. הבהיאנה בוצעת את הקציצה ומורחת כפית ואטאפה (vatapa, ממרח עשוי משרימפס, בוטנים ואגוזי קשיו. היא מורחת עיסת במיה, המכונה קארורו,{caruru ומפזרת סלט ושרימפס מיובש מעל. הכול אדום-כתום, צבעוני ומעורר תיאבון, מוגש עטוף בנייר ובחיוך המשביח את הטעם. במסעדות מגישים מוקקה (moqueca), המאכל הטיפוסי המוגש ברוב המקומות: רוטב עשיר על בסיס חלב קוקוס ושמן דקלים, ובתוכו פירות ים או דגים. מי שקרא את "דונה פלור", שהייתה כזכור בעלת בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח, מרגיש מיד בבית.

בפינת הרחוב, קרוב  למוכרות האקרז'ה, רואים גם את חבורות הנערים מבצעות סלטות וירטואוזיות באוויר. אלה הם רקדני הקפוארה, הנעים לצלילי הברינבאו,{berinbao כלי נגינה בעל מיתר אחד. כשהם רוקדים קל להיזכר שזה מין ריקוד מלחמה שהביאו האפריקאים איתם. כשהאדונים לא אפשרו להם להילחם ביניהם (ולהתאמן באמנויות לחימה), הפכו העבדים את תנועות המאבק למעין ריקוד, ופיתחו סוג של אמנות מלחמה סמויה.

כולם חומים כאן, מי מהשמש ומי מבטן אמו, ציפורן וקינמון כאמור. יש אפילו קשסה (cachasa), אלכוהול מקנה סוכר) מעורבת עם קינמון וציפורן,  משקה שנקרא קרביניו (קראבו=ציפורן). בפלוריניו, (Pelorinho), הרובע העתיק של סלבדור, יש בר שנקרא על-שם המשקה האהוב. בערב הוא משמש מקום מפגש פופולרי. הבר עשוי כולו עץ, ומסביב ועל המדפים חביות ישנות של קשסה(. צפוף בפנים, כל הרחבה מסביב לבר מלאה באנשים עם כוסית משקה ביד, האווירה חמה ושמחה. בימי שלישי המקום צפוף במיוחד, לוגמים מהמשקה והולכים לראות את החזרות לקרנבל של חבורת המתופפים, הבטוקדה אולודום המפורסמת, שהעולם הכיר בתור "הלהקה שליוותה את מייקל ג'קסון בקליפ They don’t Care About Us ".

הקליפ צולם אף הוא בפלוריניו, ומנגנים אותו ומקרינים אותו רוב הזמן על המסכים במקום ההתכנסות של הלהקה. פעם יכולת לראות אותם בחינם. עכשיו צריך לשלם 50 דולרים כדי להיכנס למופע. בפנים צפוף ודביק מזיעה, "חום אנושי"(Calor Humano)  הם קוראים לזה. כשרעם התופים מתחיל למלא את האוזן ואת חלל הראש שכחתם מי אתם, איך קוראים לכם ולאן אתם הולכים. המוזיקה מונוטונית, אבל סוחפת וממכרת, ולו לשעה-שעתיים. כולם נשאבים לתוך התופים הענקיים ולווירטואוזיות של הנגנים. הם מרימים את התופים, מעיפים אותם באוויר ומנגנים תוך כדי קפיצות ונענועי אגן ארוטיים.

כדי להירגע מהרעש ומהמולת העיר השוקקת, הלכנו בשבת אחרי הצהריים לשמוע ג'ז ברחבה של המוזיאון לאמנות. זו מסורת בסלבדור. כבר שנים שבאים בשבת אחרי הצהריים לשמוע ג'ז על רקע השקיעה. פעם זה היה בחינם, אבל גם היום לא יקר. המבנה שמשמש היום כמוזיאון היה פעם "הבית הגדול" של אדון האחוזה, בעל העבדים. הבית עומד על שפת הים, מסביבו בתים קטנים של משרתים, וכן מכלאה גדולה לעבדים שכיום משמשת גם היא כמוזיאון. המקום רומנטי וקסום, וכל אחד בבהאייה יגיד לכם שכאן רואים את השקיעה הכי יפה בסלבדור. במהרה מתמלאת הרחבה באנשים מכל הגילים, עם משקאות ביד; חלק יושבים ומתענגים על הצלילים, אחרים מסתובבים ונפגשים. יש קהל לכל סוגי המוזיקה בסלבדור, אבל דומה שמה שהם הכי אוהבים זה להתאסף, להתערבב זה עם זה ולשתות. משם הלכנו לאכול אקרז'ה. הפעם לא בפינת רחוב, אלא ליד הים בכיכר סנטנה, ברובע ריו ורמליו (Rio Vermelho). האקרז'ה של דיניה הוא הכי מפורסם בעיר. תמיד תראו אנשים עומדים בתור מול הדוכן הזה, כדי לקנות את הקציצה העסיסית. אחר כך מתיישבים סביב שולחנות, על כיסאות מפלסטיק, עם בירה או כל משקה אחר, ומחפשים חברים. גם זה מקום פופולרי, ותמיד אפשר למצוא פרצוף מוכר. בסלבדור כל הזמן עסוקים בטיפוח קשר. בכל מקום רואים אנשים מתנשקים, מתחבקים, מתגפפים, קשה שלא להרגיש את החושניות שבאוויר, והם גם כל הזמן מדברים על זה. העיקר שיש אהבה. אם מישהו עצוב או עצבני, מיד אומרים לו שזה לא משהו שסטוץ קטן או אהבה גדולה אינם יכולים לפתור.

למחרת הלכנו  לים. פורטו דה בארה (Porto da Bara) הוא החוף הכי צפוף בסלבדור. לשם הולכים "כולם" כדי לראות ולהיראות. מכיוון שהחוף קרוב למלונות ולמרכז ההתרחשויות, גם תיירים רבים תמצאו כאן. סלבדור בנויה ממפרצים שיוצרים חופים סגורים כמו חצאי מעגל. אחד החופים האלה נמצא ברובע ריברה (Ribera) . חול לבן וגוונים עזים של כחול ושל ירוק. לאורך החוף יש דוכנים רבים צמודים זה לזה, וכולם מוכרים סרטנים. זו דרך נהדרת להעביר עוד אחר צהריים של קיץ, לשבת מתחת לסככה בריברה, לחוש את הבריזה, לשתות קייפיריניה ולהזמין סרטנים. הצירוף של האווירה, האלכוהול והים משכנע אותך שהחיים יפים אחרי הכול.

הבהיאנים כל-כך אוהבים את הים, שכדי לשבת בחוף יפה הם מוכנים אף להרחיק לכת או לנסוע. כזה הוא למשל החוף בפריה דו פורטה (Praia do Forte), מרחק שעה נסיעה מסלבדור, והוא באמת שווה נסיעה. פריה דו פורטה היה פעם כפר קטן עם בתי עץ ועם חוף רחב ויפה, עטור עצי קוקוס גבוהים ושמיים כחולים. הרשויות גילו את הפוטנציאל, והפכו אותו לעיירת קיט, עם מלונות פאר לצד הבתים הקטנים והצבעוניים של התושבים. במקום יש גם פרויקט המכונה תמר (Projeto Tamar) לשימור צבי ים, אחד מיני רבים שנמצאים במקומות שונים בברזיל. הרבה מבקרים מגיעים לשם עם ילדים, אל תוך מתחם מרובה בריכות שבהן שוחים צבי ים בגדלים שונים ודגים נדירים.

המשכנו הלאה, עוד כרבע שעה נסיעה, אל העיירה אימבסאי (Imbassai). בדרך עצרנו לאכול במסעדה של ואניה. הזמנתי מוקקה די קמאראו moqueca de camarao) = שרימפס ברוטב(. כרגיל זה מגיע עם פרופה (שורש קסבה מגורר) על-יד, ועם פירה של שורש מנדיוקה מתובל בפלפלים. שתינו קייפירוסקה (וודקה עם פרי ועם סוכר) מפרי האומבו (umbu), שדומה לשזיף ירוק. הקייפירוסקה (caipiroska) או בקיצור ארוסקה, עלתה לי לראש מיד.

כשהגענו לעיירה עלינו על סירת משוטים קטנה. בתוך חמש דקות שטנו בתוך נהר שקט, סביבנו עצי קוקוס ירוקים גבוהים מאוד, כשבמים משתקפים שמיים כחולים, מנוקדים בעננים לבנים. מכאן מגיעים הצבעים של הדגל הברזילאי. אלה הצבעים השולטים – ירוק, כחול ולבן, וכמובן הצהוב של השמש התמידית. לחוות את כל היופי הזה מילא את לבי אושר. מרחוק, בעיקול הנהר, הבחנו בהרבה שולחנות פלסטיק ובשמשיות צבעוניות על קו המים ממש. עצרנו את הסירה והתיישבנו גם אנחנו על כיסא בתוך המים הקרירים. נדמה היה שהנהר לא נע. הזמנו ארוסקה והתמכרנו לשקט ולנוף.

טיול קטן באזור זימן לנו הפתעה. גילינו שבעצם אנחנו ברצועת חול די צרה, בין האוקיינוס לנהר. המשכנו ללכת עוד קצת, והגענו למקום שבו נשפך הנהר אל האוקיינוס, בחיבור די שקט והרמוני. מצד אחד, חוף בוהק מלובן וגלים של ים. מהצד האחר, נהר שזורם לאיטו מבלי לעורר מהומה. ככל שנקפו השעות הרגשנו שאנחנו נטמעים בטבע, ברוגע, ביופי. ואז החלה הגאות. בחיבור שבין הנהר לים החלו לעלות גלים, והנהר השקט כיסה אט-אט את הכיסאות שלנו. אז הלכנו, בהרגשה של מתיקות ואושר. לכאן עוד נחזור.

בשבת נסענו לארימבפה (Arimbepe), מקום שהיה בשנות ה-60 כפר היפי, מגנט לאירופים ולאמריקאים שחיפשו חוף רחוק, מבודד ויפהפה, עם בתים קטנים צבעוניים, ובקתות עץ עם גג מקש (מה שמכנים בארץ חושות). כולם עברו פה – בריז'יט בארדו, בוב דילן, ג'ון לנון. זה היה רחוק ומבודד, ואף אחד לא הציק לך. גם היום הכפר אינו גדול במיוחד, כולם מכירים את כולם. נראה כמו מקום קיט כל השנה. אנשים מתנהלים בעצלתיים. הרבה דוכני אוכל ומסעדות לאורך הים, כמו ברוב החופים בברזיל. מריה וטונינו, זוג איטלקים שקנו כאן בית, מחלקים את זמנם בין איטליה לברזיל. הם מגיעים לבית הקטן שלהם כאן בכל קיץ, כשבאירופה חורף. שתלו עצים מסביב, תלו ערסל, וכל אחר צהריים מגיעים החבר'ה, לשתות קייפיריניה, להתפלסף ולצחוק.

פחדתי שארימבפה השתנתה לי, אבל זה לא קרה.מלבד זה שהתנהלתי בזהירות לא הלכתי עם הרבה כסף ולא תכשיטים יקרים, מחשש לגניבה. הזהירו אותי גם לא ללכת עם המצלמה לאזור הכפר ההיפי (ככה קוראים עד היום לאזור הבקתות המרוחק).  אך למרות אזהרות חבריי, הסתובבתי עם מצלמה (הכי זולה), אבל התנהלתי בזהירות. לא הרגשתי מאוימת. לא הייתה אווירה של פחד באוויר, ולא נתקלתי במעשי שוד או אלימות ברחוב.

הרגשתי שאני סוגרת מעגל. הרבה זיכרונות יש לי מהמקום הזה. הייתי כאן לפני יותר מעשרים שנה, תרמילאית צעירה שהכירה כמה חבר'ה ובילתה איתם כמה חודשים בקיץ של באהייה. השתוללנו, רקדנו שתינו. בדיוק אותה תקופה בחיים של לפני התמסדות, לפני לימודים ולפני הקמת משפחה. הגיל הזה, כשלא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. והנה חזרתי ואני כבר גדולה. אחרי לימודים, הקמת משפחה, קריירה. הזדמנות לחשבון נפש.  איך הייתה רואה אותי התרמילאית הצעירה שהייתי? אני בדיוק מה שרציתי להיות, אני אומרת לה בלבי. וכיף לחלוק את זה עם האנשים שהיו איתי אז, החברים שאמרו לי "את תמיד היית קמח מאותו השק שלנו", ונשארו חברים עד היום.

באחד מלילות השבוע הצטרפתי לניידת משטרה, לצורך כתבה. השעה היתה 01:00 בתחנת מרחב ירקון {בדיזנגוף} בזמן שחיכיתי לניידת, עמדתי ליד עמדת היומנאי אני חושבת שכך נקרא התפקיד הזה שמקבל/ת את כל הקריאות מהאזרחים ומפנה שוטרים לטיפול, כמו סדרן בתחנת מוניות. בדיוק נכנסה תיירת יפנית שארנקה נגנב, השוטר שרשם את תלונתה דיבר אנגלית במבטא תמני כבד עד כי חשבתי שהוא מדבר אמהרית , די משעשע לראות יפנית ומולה תמני שמדבר אנגלית בלתי מובנת אבל הוא היה אדיב וניסה לעזור. עוד מעט קט והגיע תורנו לעזוב את התחנה, הצטרפתי לניידת עם שני שוטרים אחד ותיק ואחד טירון, ויטאלי ואיציק אחד מאשדוד אחד מבני עייש. הפרטים האישיים האלה קצת שיבשו לי את התמונה הדמיונית שהיתה לי בראש. עולים על ניידת מיד כל סרטי המשטרה שראיתי עלו לי בראש NYPD והשוטרים שעוצרים לקפה ודונאט, וכשעוצרים בן אדם ישר פיסוק רגליים והידיים פרושות על הניידת DO"NT MOVE  MOTHER FUCKER כלום מזה לא היה, כאן הם עצרו איזה רוכב אופנוע שנסע בזיגזאג והסבירו לי שיש מכת גניבת אופנועים באזור הזה, הרוכב היה על קטנוע מצ'וקמק עשה רושם בלתי מזיק {אם כי היה קצת שרוט} אך הם עשו את כל ההצגה הוא ירדד מהניידת בדקו לו בשקיות, חיפוש גופני, קראו לו להתקרב לניידת וכשראה אותי החל לחבק את השוטרים ולבקש להצטלם איתם, שאלתי אם הוא לא צריך לעמוד בפיסוק רגליים והידיים על הניידת,אבל  הם כנראה לא היו בסרט הזה. הם מסיירים, עוצרים בכל מיני מקומות מדברים עם כל מיני אנשים שנראים חשודים, הם נחמדים הם נעימים, מנסים לברר. איציק  הותיק המנוסה מכיר את כל דיירי הרחוב בגזרה שלו מסתחבק איתם, ויטלי התגייס לפני שבוע למשטרה חדור קרב רץ אחרי איציק ומפנה תשומת ליבו לפרטים, אבל איציק לא מפספס כלום. כנראה שנפלתי על לילה יחסית שקט של עבריני צעצוע, במקום אחד התרחשה דרמה קטנה כשבחורה שניסתה להזיק לעצמה עקב פרידה מבחורה אחרת, באלנבי, כל מוכרי הפיצוציות בסביבה החלו להתגודד סביבנו מהתרגשות לבוא הניידת ואיתה צלמת.  החבר של הבחורה אף איים לשבור לי את המצלמה, וה"מתאבדת" הערסית  גילתה מודעות וביקשה לראות שהיא לא מצולמת והתעקשה שאראה לה את כל התמונות אבל אני הרגשתי מוגנת כשויטלי ואיציק על ידי התעלמתי והלכתי. אך אט אט החלה לחלחל העובדה שאני לא בסרט, ובטח שלא בניו יורק. כשראיתי נרקומנים מתגוללים ברחוב מרוסקים, וכשארעה התפרצות {גניבה} לאיזה בית, נתקפתי חרדות מכיון שבתי נשארה לבד והשעה היתה 02:00 . לא הייתי צריכה אלימות, דקירות וכדו'. הספיק לי לילה "שלו" אחד כדי לראות את הרחוב בשעה שאני ישנה, רוחש וגועש, מין חיים אחרים שמתרחשים בשעות האלה בלבד. בליינים, אנשים שעושים ספורט, זוגות שנחבאים במקומות רומנטיים כמו שפת הים, וגם גנבים, נקומנים, שיכורים. יש קסם מפחיד בשעות האלה של הלילה, לכאורה שקט יחד עם זאת המון רעש, רעש מציק של עלובי החיים השקופים לנו בשעות היום ובלילה הם מקבלים חיים משלהם, כשאנחנו ישנים הם נשכבים באמצע הכביש באין מפריע ,או משוטטים לחפש את מנת הסם הבאה. אני, בהפסקה הראשונה שהיתה  ברחתי מהר מה"סרט" כדי לא לחלום עליו בלילה, אם כי קשה להתעלם מהחיים הניסתרים שניגלו לעיניי.

תחילתה של ידידות מופלאה, הגעתי לברזיל כתרמילאית הסתובבתי כאן ושם, בדרך הכרתי בחור צרפתי בשם לוראן, ואיתו המשכתי. יחד שהינו בכפר קטן בשם פיפה {צפון מזרח ברזיל} ישנו על ערסלים ושאבנו מים מהבאר, השירותים היו בול קליעה באמצע המטבח רק וילון הפריד בין הסועדים לקאקי. זה היה כפר ציורי עם חוף ים בתולי רק עצי קוקוס וצבעים מרהיבים של המים והשמיים. אנשים כמעט לא עברו שם, אולי איזה דייג מידי פעם, לא היה צריך ללבוש בגד ים כי לא היה מפני מי להסתיר את גופנו. המשכנו בדרכנו לעיר הקרובה נטאל שם הכרנו צייר בשם איטלו, הוא סיפר שמתארגנת קבוצה קטנה של אנשים לשייט ביכטה  לאי בשם פרננדו די נורוניה שנמצא באוקינוס האטלנטי מול חופי ברזיל  והציע שנצטרף. לכאורה חלום שהתגשם, הכי רומנטי שיש. יצאנו בשתי יכטות אחת של גרמני והאחרת של בלגי אשר בה היו איטלו וחבריו. ההפלגה שנמשכה שלושה ימים ולילות  היתה סיוט עבורי, לא יכולתי לזוז מהמיטה לא יכולתי לאכול כלום שמא אקיא. ההפלגה היתה נגד כיוון הרוח  ובקושי זזנו, טילטול היכטה על הגלים עירבל את מעיי. כשעלה השחר ביום השלישי להפלגה וראינו מרחוק את הצוק המזדקר שדומה לראש של אדם לא היתה מאושרת ממני, סופסוף יבשה. מפאת חולשתי לא יכולתי לצרוח משמחה. מכיון שלא היתה מרינה מסודרת עצרנו כמה מאות מטרים מהחוף, שם הצטרפתי ליכטה של איטלו וחבריו שם הכרתי את ריטה, זה היה מפגש של אחוה נשית  עם כל המשתמע מכך , חיבור מיידי של הבנה הדדית מבלי לדבר. כדי להגיע לחוף נאלצנו לחתור בסירת גומי לתוך גלים גבוהים של האוקינוס, אחרי חתירה אחת או שתיים הגיע גל גדול והפך את הסירה על כולנו והוריד אותנו לקרקעית למזלי זה היה  קרוב לחוף אז יכולתי להזקף ולגעת בקרקע. ריטה שסבלה כמוני בהפלגה נשבעה שלא תחזור ביכטה . כך הלכנו יד ביד, מתנדנדות וחלשות למושל האי,כדי  שיסדר לנו טיסה חזרה {מכיון שיש שם בסיס צבאי ברזילאי, התאפשר לטוס בחינם} ריטה נשארה כמה ימים באי וכשכולם הפליגו חזרה היא טסה. אני נשארתי עוד כשבועיים באי היפיפה הזה .  חזרתי ליבשת המשכתי לטייל והגעתי לסלבדור העיר של ריטה, התקשרתי אליה ממלון שהייתי, ריטה התחלחלה ומיד באה לאסוף אותי אליה {זה היה מלון של זונות} ככה נשארתי חודש אצלם {אצל ריטה ופרדי} היה קרנבל אנשים באו והלכו היו ערבים שישנו כ10 איש על הריצפה בסלון, עבר הקרנבל האורחים הלכו ואני נשארתי עוד קצת נמשכתי כבחבלי קסם לקנדומבלה האמונה הדתית הגלויה ניסתרת בסלבדור לאן שתפני ובעיקר בצמתים ראשיים של העיר יש כל מיני אביזרי פולחן או אוכל לאלילים {אורישה} האפריקנים. לא יכולתי לעזוב את העיר. כל ערב ישבנו על ערסלים ודיברנו לתוך הלילה.  מכיון שראיתי שאני מאבדת כיוון, הייתי צעירה מבולבלת בחיפוש עצמי, נתקפתי בפראנויה אז החלטתי לחזור לארץ. נשארתי בקשר לזמן קצר אך הקשר ניתק לחלוטין. כנראה שהתקופה הזו  היתה משמעותית בחיי,  החויות שעברתי שם ליוו אותי לאורך כל הדרך  תמיד חשבתי עליהם וניזכרתי בדברים או אמירות שנאמרו. עברו 26 שנים ופתאום הופתעתי לקבל טלפון ממישהו ששאל אם אני מכירה את ריטה אורטיז, זה היה בנה שאמור היה להגיע לישראל בעקבות אהבה, אמו ביקשה שיצור איתי קשר. ביימינו  עם כל הפייסבוק והגוגל ניתן למצא אדם בקלות. הקשר עם ריטה נוצר שוב מהמקום שניתק ולא היה שום פער, הזמן לא הרחיק אותנו האחת מהשניה {מיותר לציין שגם היא תהתה במשך השנים מה עלה בגורלי}. המפגש היה עוצמתי, כמו לפגוש אחות אבודה. כמו לחזור אחורה בזמן אבל עם הידע והנסיון שיש לי היום אין הרגשה מופלאה מזו. טיילתי המון במשך השנים ופגשתי המון אנשים, חלק לזמן קצר וחלק לזמן ארוך יותר, אך עם אף אחד לא נוצר קשר כזה שהשתמר גם בלי שנפגשנו. כדי להשלים את החסר האחת בחיי השניה נפגשנו בניו יורק לשבוע וזה היה השבוע היפה בחיי מזה זמן רב, כאמור כמו לפגוש אחות אבודה , אותה אחווה נשית, של אמהות, של בשלות  והשלמה עם עצמנו {לא עוד צעירות מבולבלות ומחפשות את דרכן}.  לא הפסקנו לדבר, אמרנו כל העולה על רוחנו קנינו כל העולה על רוחנו, ללא שפיטה, ללא ביקורת, ללא חשבון, עם המון פירגון עצמי והדדי. התפלאנו שעבר כל כך הרבה זמן מבלי שנהיה אחת עבור השניה והבטחנו שניפגש לפחות אחת לשנה שוב, לו יהי.

אנחנו אחרי פסח לפני יום העצמאות, ואני עדיין בחד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי, הלכנו לצלם מסעדה שממוקמת בתוך דיר כבשים. מביטים מחלון ורואים את הכבשים והטלאים החמודימים אוכלים ונהנים ואנחנו בתוך המסעדה פנימה אוכלים בשר, היה קשה לראות את החמודים האלה מקפצים ואנחנו אוכלים את האחים שלהם. מכיון שרק נולדו יש בקבוקים הקבועים בקיר ומשם הם יונקים את המזון שהם צריכים כמו תינוקות עם אותה פטמה בדיוק,  בעצם לא בדיוק כי היום לתינוקות יש פיטמת סיליקון במבנה שמתאים לכיוון היניקה ועוד כל מיני פיתוחים לפטמות כדי שהאם לא  תתאמץ חלילה ותניק בעצמה. אחרי שאכלנו יצאנו אליהם וחיבקנו והתרפקנו כדי לסדר את נקיפות המצפון שהיו לנו בזמן שאכלנו. אלה חלק מ"הקשיים" שיש בעבודה שלי. מרצה אמריקאי אמר לי פעם " את עובדת בעבודה שהרבה אנשים מקנאים, היו רוצים להיות במקומך" בתכלס כן אני יודעת שהעבודה שלי היא נהדרת אני עוסקת במה שלאחרים זה תחביב שועוסקים רק בשעות הפנאי, ובשאר השעות הם עוסקים במשהו שמשעמם אותם מאד, הם מצלמים ותולים במשרד את העבודות שלהם. אילו אני כל יום מצלמת, לפעמים זה משעמם ומונוטוני, אך עדיין מרתק כי כל יום אני נפגשת עם אנשים שונים לפעמים מעצבנים, לפעמים מרתקים, ודוקא עם המרתקים אין לי מספיק זמן. אבל כל זה מעשיר אותי וכל יום כמעט אני לומדת משהו חדש על טבע האדם, ועל עצמי. אני חושבת שאני ברת מזל.  כמו שאמרה ג'ורג' אליוט "  לעולם לא מאוחר להיות מה שהיית צריכ/ה  להיות". אז תתחילו להיות מה שהייתם צריכים להיות.

 משפחת שאול מצפי – אשקלון

מקרה נוסף קרה עם סופרת שצילמתי אשר גם היא ביקשה את תמונותיה, תוך גילוי של רצון טוב שלחתי לה, גם לה הובהר שאינה יכולה להשתמש לצרכי יחסי ציבור או פרסום. פתאום בעודי מהלכת בין הדוכנים בשבוע הספר גיליתי את התמונה שצילמתי מתנוססת על פוסטר, מכיון שצילמתי אותה בגופיה השתמשה הסופרת בפוטושופ כדי להאריך את השרוולים לשוות לה מראה יותר צנוע.{גם זה אסור לעשות, לשנות פרטים על התמונה מבלי לבקש רשות הצלמת}

מיותר לציין שבשני המקרים כעסתי מאד, אנשים חושבים שאם צילמתי אותם לצורך כלשהו התמונות שייכות להם. רב האנשים רוצים את תמונתם כי לא תמיד מזדמן צלם/ת מקצועיים לצלם אותם, כולם חושבים שזו אינה טירחה לשלוח את התמונה אליהם, הרי מדובר בכמה הקלקות במחשב ומימלא אני שולחת לעיתון אז על הדרך לשלוח גם להם. קורה שלפעמים הבן אדם נעם לי או רציתי לשמח אותו/ה אז אני שולחת תמונות ולכולם מבהירה שאין להשתמש בתמונות האלה לעיתונים אחרים או ליחסי ציבור, לפוסטרים וכדומה. ברב המקרים אני לא שולחת מכיון שאני מצלמת אנשים רבים וזה מצריך זמן להתעסק עם התמונות. התמונות שאני מצלמת שייכות לי או לעיתון ששולח אותי, אינן של האדם המצולם,{על כן צריך לרכוש אותה כמו שרוכשים כל מוצר אחר מוחשי יותר}  אז כמו שמורידים סרטים, שירים, תוכנות, הכל הפך נחלת הכלל אנשים לא מודעים או לא רוצים להיות מודעים לנושא של קניין רוחני . בעולם הדיגיטלי של היום הכל באויר הכל פרוץ ונגיש זה נראה טריוואלי להשתמש בתמונות של עצמך לצרכים שונים מבלי לשאול או לבקש רשות מהצלם/ת, אף אחד לא מתלבט בכלל האם הצלם רוצה שתתפרסם תמונה מסוימת בשמו או לא. ישנם אנשים שאומרים תשלחי לי תמונה לפרסום וירשמו את שמך מתחת לתמונה כלומר יתנו לך קרדיט , וזה אמור להספיק, {אולי לאנשים ששמם לא מופיע תדיר בעיתונות}.

במקרה דנן  שתי המצולמות הנ"ל שילמו לעיתון בדיעבד, וקנו את זכויות היוצרחם על התמונות שלהן {מדובר בשתי יוצרות אשר בעצמן חשופות לגניבות מהסוג הזה, גניבת תוכן לדוגמא}. אך כאן לא תמה הבעיה כל יום אנשים חוזרים ומבקשים, ומשתמשים בתמונות לא רק באלבום המשפחתי ולא רואים בכך בעיה. כמובן שאפשר לא לשלוח תמונות למצולמים, אך כפי שאמרתי זה נחמד לשמח אנשים מידי פעם, עד שהרצון הטוב הופך נגדך ואת מגלה את התמונה שצילמת מתונססת במקומות שלא בטוח שהיית  רוצה שתנוסס אפילו לא עם קרדיט.

הגעתי לצלם את מאיר פיצ'חדזה במאי 2008  עבור כתבה על הרטרוספקטיבה שעשו לכבודו, נכנסתי לסטודיו, קיבל את פני איש פשוט עם כובע, אותו סרב להסיר, למרות בקשתי {כדי שהמצחיה לא תצל על פניו}. הוא טען שאיבד את שערו בגלל  הכימיקלים אשר שימשו אותו לדלל את הצבעים. אכן לא היו לו ריסים ומעט השיער על פניו היה דליל, לא התעקשתי. התמונות שקדמו את פני על הקירות בלטו בצבע צהוב עז, ילד צהוב, אמו בשמלת חתונה גם כן צהובה, יחד עם הצהוב הדומיננטי ברוב התמונות, הכל היה מלא צבע ואור, קצת הופתעתי כיון שכל התמונות שלו שהכרתי  בעבר היו קודרות ושחורות, הוא אכן אמר שהוא אוהב לצבוע את הקנווס בשחור ואח"כ להאיר אותו, ולא להתחיל בקנווס  לבן כמו כל הציירים. התבוננות בתמונות שלו תמיד לקחה אותי למחוזות רחוקים, באופן בו היה מאיר את משיחות המכחול שלו, היה קסם. הוא היה נחמד וצנוע. שמחתי שפגשתי אותו. נעצבתי שמת.