פורסם ב צילום ופלסף

עד שאלוהים יחליט להוציא את הפלאג

אמא 1 אמא2

צילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

כן אנחנו בהמתנה, אמא שלי כבר לא אוכלת כלום, בקושי שותה. אני חושבת שהיא לא יכולה להרזות יותר וכל יום אני מוצאת אותה יותר רזה, אני פוחדת להזיז אותה להטיב את התנוחת השכיבה שמא אשבור משהו. עור ועצמות. השבוע ראיתי אותה ממששת איזו בליטה, נגעתי בה גם אני והבחנתי שאלה הן הצלעות שבולטות ואין בשר לרפד אותן.

אמי אמרה פעם שהאמא מטפלת בילדים שלה במסירות ואהבה ללא צפיה לתמורה כלשהיא, אבל לילדים קשה לטפל בהוריהם.

אז לא קשה לי אני באה כל יום לביתה אוחזת בידה, מלטפת את פניה לפעמים אומרת משהו ולפעמים רק מביטה בי בעינים הצהובות {מהבילורבין} העצובות ולא אומרת כלום.

נזכרתי שאמרה פעם שהאדם על אף שהזדקן ויודע שקיצו קרב הוא לא רוצה למות, הוא נאחז בחיים, נראה לי שכך גם היא, נאחזת. למרות שאין כבר טעם. הוא כבר לא תבריא, גם היא יודעת את זה, שוכבת ככה במיטתה ללא יכולת לקום, מדברת חלושות בקושי פותחת את העינים. היא ברשימת ההמתנה.

עד שאלוהים יחליט להוציא את הפלאג.

היא בביתה במיטתה וזה הרבה יותר נוח לבקר. מגיעה כל יום נשכבת לידה במיטה לנוח קצת, מנשנשת משהו מהמקרר, ולא יודעת אם אני רוצה שתמות או שתחיה עוד קצת, אחרי הכל ידה עדיין חמה מלטפת את לחיי אומרת לי שהיא אוהבת אותי.

אין סודות שהיא חייבת לספר לי, אין דברים שלא נאמרו כבר בעבר.

אמי זכתה שנגיד לה כל הזמן, שאוהבים אותה, בעיקר הנכדים שהעריצו אותה ואת חוכמתה.

גם לי יש עכשיו את כל הזמן שבעולם להגיד לה, אבל אין לי שום דבר מיוחד להגיד לה שלא אמרתי בעבר, רק מלטפת את ידה והיא מצידה לוחצת את ידי. מביטה בי ויודעת שאלה הרגעים האחרונים שלנו יחד.

בעתיד יהיה לי רק את רוחה את נשמתה מעל, את השראתה.

כבר לא יהיה לי העונג לבוא אליה שתקרא לי בקפה, שתעודד כשמישהו בעבודה עיצבן, או בכלל.

שתגיד שהכל יהיה בסדר שיש חלל ריק ,ושדג גדול מחכה לי מעבר לפינה, שזה סכום כסף שעומד ליפול בחיקי, שיש לי נסיעה לא כל כך ארוכה, שיש אירוע עם הרבה אנשים ושאהיה מוקפת.

שיש מישהו שעומד מאחורי ומאיר לי את הדרך.

רק היא תהיה שם בחלל ותאיר לי את הדרך.

מאת:

צלמת עיתונות משנת 1988 צילמתי עבור עיתונים ומגזינים מובילים בארץ ובמסגרת עבודתי בסוכנות "ישראל סאן" גם לעיתונות חוץ משנת 1994 משמשת כצלמת עיתון גלובס, מתמחה בצילום פורטרטים וצילום עיתונות תיעודי. מרצה בנושא צילום עיתונות ועל "הסיפור מאחורי התמונה"

3 תגובות בנושא “עד שאלוהים יחליט להוציא את הפלאג

  1. חזק, עוצמתי ואמיץ מאוד מבחינה רגשית. רק אדם שאהב ונאהב מאוד את אמא שלו יכול לכתוב ככה. זכית, וגם היא זכתה, וגם שי והנכדים האחרים
    .

    אהבתי

    1. עצוב… הנחמה היא המחשבה על הקשר המשמעותי שלכם שישאר לעד. מחזירה אותי 9 שנים אחורה כשנפרדתי מאבי אך, ההתרפקות על הקשר המיוחד שהיה לנו מחזקים והם עוצמתיים גם לאחר שנים. זוכרת תובנות שלו, משפטים והאהבה שחיה ונושמת בלבי. שולחת לך חיבוק יקרה!

      אהבתי

  2. עצוב ומצער מאוד אני מבינה את ההרגשה שלא בדיוק יודעים אם להיות אנוכיים ולרצות עוד או לשחרר מהמצב הכל כך ועצמתי .זכרונות טובים ושלמות על מה שהיה
    מכל הלב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s