פורסם ב צילום ופלסף

תם ונשלם

אמא

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

את ההספד הזה כבר כתבתי מזמן בראשי, מהרגע שנודע לי שחלית התחלתי את תהליך הפרידה. כל הזמן קיווית שלא תכבידי על אף אחד שלא תהיי לנטל עלינו ילדייך, כשהתקשרנו תמיד אמרת שהכל בסדר גם שכלום לא היה בסדר. את לא הכבדת לא עייפת הכל היה בנחת ובשלווה גם בזמן מחלתך, לא התלוננת, קיבלת הכל בהשלמה. לכל מי שעלה לבקרך אמרת תודה. מתת מות צדיקים עצמת עיניך בשנתך בשקט, ללא דרמה מיותרת. היית אישה אצילה ואהובה, גם במותך. אני שמחה שהיית מוקפת במשפחה וחברים עד יום מותך ושיכולנו להגיד לך בחייך כמה אנחנו אוהבים אותך. היית השראה לכולנו, כך נזכור אותך חכמה, משעשעת, בעלת אינטואיציה רבה, תמיד ידעת דברים עלינו לפנינו. 

עשית לכולנו הכל יותר קל, אוהבת אותך ותמיד אוהב.

כמו בשיר "אבא חבר אמר לי לכתוב שיר עליך" כאן חבר אמר לי לכתוב פוסט על מות אמי.

כשהעירקים רוצים להודיע על מותו של אדם, לא אומרים ההוא מת, אומרים ההוא,

הכל בא אל מקומו, {כול שיין קעאד במקאנו} הלך לביתו האמיתי, הבית שאותו הוא כבר לא יוריש.

כלומר זה הסדר של העולם, בן אדם נולד גדל מתפתח עושה מה שעושה עם חייו, חלק נהנים יותר, חלק פחות, חלק סובלים חלק פחות. אנשים נעשים עשירים אוגרים כספים, מבזבזים כספים. חלק מסתפקים במועט משקיעים בעולם רוחני. אלה אוכלי בשר ואלה צמחונים/טבעונים. נלחמים כל הזמן, איש איש על הדברים החשובים לו.

בסוף האדם מת לבד עירום ועריה. גם כאן איש איש באמונתו, חלק מונחים בארון פתוח לבושים בהידור מטופחים מאופרים ועם הדברים היקרים שלהם איתם.

אצלנו {היהודים} רוחצים מטהרים את הגוף במקרה של אמי גם הסירו את הלק האדום מהציפורנים.

כשכתבתי על אמי שהיתה במיטת חוליה, ושיתפתי את תחושותיי, זה היווה פורקן ונחמה, להניח את מכאובי על המקלדת. השיתוף לא היה מחויב מבחינתי אך כשראיתי שאחרים כואבים יחד איתי מזדהים, מנחמים זה עשה לי טוב.

בלילות האחרונים כשחזרתי מבית אמי הרגשתי לבד, אני עם כאבי שאף אחד לא יוכל להבין {הנחה מוטעית כמובן, כי כל אחד מאיתנו חווה אובדן כזה או אחר בשנות חייו, או כאב של פרידה}.

כל חבריי היו טרודים בענייניהם, גם אם חשבתי להזמין מישהו לשתות איתי משהו, לצאת להתאוורר, לא יכולתי מכיוון שהייתי מגיעה רצוצה אחרי יום עבודהוהתרוצצות, לאחר שישבתי ליד אמי ליטפתי וראיתי אותה מתמוססת, דועכת, נגמרת מול עיני, ולחזור בלילה הביתה אל בתי שזקוקה לחברתי גם.

הרגשתי לבד.

בלילה האחרון של חייה, הייתה לי תחושה של סוף אז קראתי לאחי ונשארנו לישון איתה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי, ניגשתי למיטתה וראיתי שהיא ישנה ונושמת נשימות עמוקות.

נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר. לאחר כמה דק' חזרתי שוב והיא הייתה קרה, לא נשמה, ידיה קצת קפוצות. בדקתי דופק, אך לא היה. ישרתי את אצבעותיה הקפוצות, הוצאתי את הטבעות מידיה וקראתי לאחי.

פעלתי כמו אוטומט…. התקשרתי לדודה לולו, אחותה, שתבוא להיפרד ורק אח"כ הזמנו רופא שיקבע את מותה, כדי שנתחיל סידורי הלוויה. חשוב היה לנו לקבור אותה באותו יום שישי כדי שלא נטלטל את גופתה שתשכב במקרר עד יום שני. {עקב שבת ותשעה באב}.

התחלנו להתקשר לבני המשפחה להודיע על מועד הלוויה, אני לא התחשק לי להתקשר לאף אחד, לא לחברים, לא למקום העבודה, לא אפשרתי לאנשים לזכות במצווה לבוא לנחם, לחבק אותי או לכבד את אמי בדרכה האחרונה… טוב רק למעטים הקרובים ביותר.

לשמחתי יש לי משפחה גדולה ומלוכדת,  הייתה היענות גדולה ומיידית מכל חלקי הארץ. וגם המעט חברים שהזמנתי הגיעו. כולם חיבקו אותי וזה היה מנחם ומחמם. אז כבר לא הרגשתי כל כך לבד.

השבעה

כאן שוב נתגלתה עצומתה של המשפחה שלי, ההתגייסות הזו של כולם להיות איתנו לעודד, לארח, לספר ולהתבדח, הנוכחות הזו מחזקת אותי!!

לכאן גם הגיעו כל מיני חברים ממעגלים שונים בחיי שנתנו לי להרגיש חבוקה ואהובה.

אני כבר לא לבד…….גם אם איבדתי את אמי.

מאת:

צלמת עיתונות משנת 1988 צילמתי עבור עיתונים ומגזינים מובילים בארץ ובמסגרת עבודתי בסוכנות "ישראל סאן" גם לעיתונות חוץ משנת 1994 משמשת כצלמת עיתון גלובס, מתמחה בצילום פורטרטים וצילום עיתונות תיעודי. מרצה בנושא צילום עיתונות ועל "הסיפור מאחורי התמונה"

8 תגובות בנושא “תם ונשלם

  1. תמי, ליבי איתך. כתבת כל כך יפה שאין לי מה להוסיף. אבל את! לעולם לא תהיי לבד! אוהבת אותך מאוד מאוד.

    אהבתי

  2. כל כך מצטערת לשמוע שנשארת בלי אמא כל כך אהובה ויפה מבפנים ומבחוץ. מזדהה עם כאבך. שימרי על הזכרונות היפים והתנחמי בהם ובאנשים שאוהבים אותך ומחבקים אותך ואת בתך שנשארה בלי סבתא אהובה.

    אהבתי

  3. תמר – כתבת מדויק להפליא. מרגש. מלא ברגש ואומץ. בתור חברה שלך למועדון, קראתי ולא יכולתי שלא להזדהות. אני לקראת עשור לאובדן אימי. מוצאת עצמי כותבת עליה יותר ה=בזמן האחרון מאשר כל השנים האלו. אז אימך אולי כבר לא כאן פיזית אבל היא בהחלט איתך. הזכרון הוא המפתח. משתתפת בצערך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s