היום שאחרי

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות.

בוקר היום השביעי, בבוקר הזה עולים לקבר. תמו שבעת הימים בהם ישבנו והתאבלנו על מות אמי.

השבעה הייתה אכן מנחמת הגיעו המון אנשים לא היינו רגע לבד, חברים ומשפחה באו חיבקו ניחמו. אני במצב תשישות, לא זוכרת מי היה. כל הזמן מדברת, מספרת לכולם איך מצאתי אותה מה היה לפני ומה היה אחרי. ישנה במיטתה ממששת את חפציה, לא קולטת.

מצד אחד הקלה, לא לראות אותה בסבלה יותר. אמי לא סבלה מכאבים, היא סבלה מהעובדה שהיא שוכבת במיטה חסרת אונים על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, ללא יכולת לקום, מביטה בתקרה כל היום, או אם הגיע מבקר כלשהו היא הפנתה אליו מבטה ודיברה חלושות.

הקלה לא לראות אותה מרזה {ההזנה היחידה שהייתה לה, נוזלית} עד שגופה היה עצמות ועור רפוי מכסה אותן. בימיה האחרונים נראתה כמו ניצולת שואה.

הקלה מהעומס הרגשי שנפל עלי, לתמרן בין העבודה ,לבין ביתי, ולהגיע כל יום להיות איתה כמה שעות.

ביום השביעי התעוררתי מוקדם, הסתובבתי בבית, השמש שחדרה בין חרכי התריסים ציירה פסים מדויקים של אור וצל.

העפתי מבט על הכיסא המיותם מול שולחן המחשב עליו בילתה שעות רבות.

דודה לולו {אחותה} התעוררה אף היא מחשבת קיצה לאחור, ממלמלת בוכיה, עכשיו תורי, עכשיו תורי.

אור יהודה מתעוררת, מבט אל הנוף האפרורי של הבניינים המוזנחים, כביסה צבעונית בולטת על רקע הקירות האפורים, אנטנות של פעם, כאלה שנראות כמו עצמות דגים על הגגות, מתערבבות עם דודי השמש וצלחות הלווין. השמים בצבע תכלכל מתחילים להבהיר, מטוס עובר.

נוף בית הורי {הורי עברו לכאן כשכבר הייתי בוגרת – לא גדלתי כאן}.

נסענו לבית הקברות בקריית שאול שם נקברה בצמוד לאבי, שם באולם בו נקברה הכל נראה סוראליסטי. היא נקברה בקיר או איך שתקראו לזה, בתיבת דואר או כמו פיצה שנכנסת לתנור. היכן שפנית ראית מדרגות שצמודות לקיר, צמודות לקבר שנמצא גבוה יותר. זה נראה כמו מדרגות עליה למטוס או עליה לשמים, לרגע נדמה היה שתיכף המת יצא וירד בגאון במדרגות כמו היה וי.אי.פי. גילוי נאות, לנו זה נראה מספיק מכובד וממש לא אכפת היכן נקברה מכיוון שאמי אמרה שאחרי המוות הכל לא חשוב, כל הטקסים וכיבודים והתפילות, כלום. החיים יותר חשובים מהכל.

חזרנו מבית הקברות איש איש לביתו, אני חזרתי לבית אמי יחד עם המטפלת הפיליפינית. בדרך תלשתי את מודעת האבל שהיתה תלויה על העץ בכניסה. ניקינו את הבית, זרקנו דברים שיכולים להתקלקל או למשוך חרקים. רוקנו את מגירת התבלינים , לאמי היו המון תבלינים בצנצנות קטנות של גרבר. בכלל מצאנו המון צנצנות המון דברים אחרים שאגרה ושלדעתה יום אחד יהיה להם שימוש.

משסיימנו נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי, בכי הרבה יותר כואב ועמוק מאשר בלוויה או ברגע שלקחו אותה על אלונקה מהבית.

בכי של פרידה, בכי של רחמים עצמיים, על תום הפרק הזה בחיי. חיי שהכרתי עד עתה עם נוכחות אמי לצידי, איננו עוד.

זו הפעם האחרונה שאני עוזבת את הבית הזה כפי שהכרתי, הבית שהיה בית הורי החם.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

{מילים ולחן מוטי המר}