פורסם ב The story behined the scene, הסיפור מאחורי התמונה

תמר "המתקתקת" מרצה על צילום עיתונות והסיפור מאחורי התמונה

קראו על הרצאה שלי

צפו בקטע מתוך הרצאה של כ-50 דק'

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

צלבנים בארץ הקודש-קרב קרני חיטין

 

 

צילום: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

קרב קרני חיטין הוא קרב שהתרחש ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים ממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזינאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.

הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי – התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בארץ ישראל.

עד כאן דברה של ההיסטוריה, אני הצטרפתי למועדון השיחזור של הקרב הזה.

זו חבורה של אנשים משוגעים לדבר, אשר מתכנסת פעם בשנה ומשחזרת את הקרב הזה קודמים לכך יומיים של רכיבה והליכה ברגל, עם חניות בדרך. הם מצוידים בלבוש שלבשו אז הצלבנים עם שריון הקשקשים הכבד שלהם וקסדות מברזל יצוק, ומי שתפקידו היה לגלם את אנשי צבא צלח אדין ליפף את ראשו בטורבן.

בחניות הם אוכלים את האוכל שאכלו אז כלומר שום דבר מהמזונות שהתפתחו בימינו לא עגבניות לא תירס וכדו'. מים הם שותים מנאדות עור, והיה חם מאד באותו יום.

החבורה הגיעה לעמק בדיוק באתר שם התרחש הקרב ההיסטורי, התרגשות גדולה אנשים החלו להתקרב כדי לצלם ולהצטלם. . הפרשים החלו להלחם בחרבות וכידונים, אח"כ עברו להלחם בקרקע, אנשי צלאח אדין בקשות חיצים ואבני קלע, חלק החזיק חרבות ביד. הצלבנים באו אף הם חמושים, בחרבות כידונים, ומגינים בידיהם.

בדיוק כמו בהיסטוריה כל שנה מנצחים אנשי צלאח אדין ועורפים את ראשו של מנהיג הצלבנים.

לפתע מתגלגל ראש עשוי מקלקר בשדה.

החלק המשעשע בארוע היה, כשהאנשים שנלחמו כמוסלמים, אמנם צעקו אללה הוא אכבר אבל מיד עברו לדרבן עצמם ברוסית. זאת מכיוון שרוב המשחזרים הם ממדינות חבר העמים.

הקרב נראה כל כך אוטנטי, התרחש בנוף מרהיב של הגליל. אמנם הכל היה צהוב ויבש מסביב,

אבל היה בזה קסם ארצישראלי, אני אחזור גם בשנה הבאה.

 

פורסם ב צילום ופלסף

משפחה גרעינית

familyצילום תמר מצפי, כל הזכויות שמורות (C)

משפחה גרעינית או תמונה של געגוע, פעם היינו משפחה כזאת. אמא אבא ושלושה ילדים.

ראשונה מתה סימה אחותי, שקראו לה שמחה כשנולדה.  נולדה בשנת תש"ח מתה בשנת תשמ"ח. היא מתה בחודש אדר, חודש של צהלה ושמחה, ציוותה עלינו לשיר לכשתמות,  לא הצלחנו בלוויה ולא בהמשך. פעם אחת ארגן שאול האלמן שלה ערב שירה עם ניסים באלי בגיטרה. שרנו ובכינו. מאז אנחנו נפגשים בכל ב' באדר ליד קברה.

שני מת אבי, בא' בתשרי, ראש השנה. בזמן הזה הייתי כבר בתהליכי פוריות, ומיד אחרי יום השנה לפטירתו נסעתי להביא את בתי.

שלישית מתה אמי, בט' באב. יום האבל לחורבן בית המקדש. אכן חרב עלינו הבית שאמי הייתה בו עמוד התווך. וכל ארבעת העמודים יחד. היא שאיחדה וקיבצה והחזיקה את המשפחה על כתפיה, הלכה לה לעולם שכולו טוב.

כולם מתו בתאריכים בעלי משמעות, הן בלוח השנה והן עבורי.

כולם מתו.

family 3

פורסם ב צילום ופלסף

על כלבה וקרן שמש

יוצאת מחדרי כל בוקר ב06:30, להוריד את הכלבה.

מיני  מחכה לי בסלון חסרת סבלנות מקשקשת בזנבה.

כל בוקר מוצאת אותה מנסה להדחק אל הפס הדק  שהשמש שולחת.

קרן השמש אשר מפלסת דרכה מבעד לוילון הסגור למחצה.

כל בוקר העולם מתחיל בשחור לבן אפלולי ורק קרן זהובה, מסמנת שביל בין החדר לסלון.

לפעמים אני מוצאת את מיני, על מסילת הברזל הצרה, חציה מאחורי הוילון וחציה בחדר.

נהנית לראות אותה מדלגת בין הצללים לפעמים היא באור, לפעמים בחושך.

מנסה לשאוב את הקרניים הראשונות המחממות, אחרי הלילה הקריר.

קרן השמש הזו מרחיבה את ליבי מציפה אותי עונג.

לא נהרה של אור חזק, מסנוור, קרן דקיקה ואמיצה, אשר יוצרת צללים שמחים.

צילומים: תמר מצפי  כל הזכויות שמורות ©

 

 

 

 

פורסם ב צילום ופלסף

ארעיות

מֵאָה קִילוֹמֶטְרִים בֵּין שָׁם לְכָאן תָּלְשׁוּ אֶת נִשְׁמָתָהּ (אביה עוזני)

ספרה צעדים,

כל פסיעה  כבדה עליה כמו יצקו בטון על רגליה,

מיאנו לשאת אותה, מיאנו להמשיך.

נדמה  שכל צעד מרחיק אותה ממנה.

אבל רצתה להגיע, ולא מצאה את השביל.

עצרה לרגע, אך הזמן האיץ.

לבדה, והדרך אין לה סוף.

השמש הטילה עליה את צילה,

והצל מקוטע.

אט אט איבדה את קולה.

שיערה נשר.

נתלשה.

נשאר רק האבק שהעלתה באויר

תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

פורסם ב צילום ופלסף

הפואטיקה של הכוס

 

ארעיות

בוחשת עצמי במציאות עכורה,

גרגר אחר גרגר שוקע הבוץ אל הקרקעית.

כבר אפשר לראות שקוף.

קרח, גושי קרח, בהיר, ועמום.

בוחשת עצמי.

הקרח נמס נטמע, התערבב עם המים, כלא היה.

בתוך  הקרח, ניצבת ברזל, לא נטמעת לא מתפוגגת, לא נמסה.

מתוך האפלה השקופה, כמו מתוך רחם בקע האור.

אור מפלס דרכו כמו עובר, שוחה במים קפואים.

הכל משתנה שניה אינה דומה לשניה שבאה .

הכל ארעי.

הקרקעית מתבהרת העננים מעל הופכים למים צלולים.

הברזל עוד שם.

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות (C)

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

לעוף כמו ציפור

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

באחד מימי החורף הקרים והסוערים, נהגתי במכוניתי והבטתי כל הזמן לצדדים נפעמת מהצבעים בשמיים, ובארץ. הצבע האפור של העננים הדגיש צבעים אחרים הלבן הפך בוהק יותר הירוק הפך רווי יותר. תוך כדי נסיעה בעודי מתבוננת לצדדים הבחנתי בלהקת ציפורים חוצה את הכביש המהיר מעליי, וחונה על חוטי חשמל. הכמות הייתה אדירה ומרשימה. עצרתי האוטו בצד והתחלתי לצלם בהתלהבות עת חצו הכביש מצד לצד, בצד האחד הם נחו על גג שנראה כמו אסם, ולא יודעת מה גרם להם בבת אחת לפרוש כנפיים ברעש גדול ולחצות את הכביש אל החוטים המראה היה נדיר עת ניסו כמו בכסאות מוסיקליים למצוא מקום אחד ליד השני על חוטי החשמל. עמדתי נלהבת כחצי שעה ואז המשכתי לדרכי.

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

אפיפניה, חג ההתגלות

Epifania, baptism at jordan river_07

Epifania, baptism at jordan river_06Epifania, baptism at jordan river_04Epifania, baptism at jordan river_11Epifania, baptism at jordan river_10Epifania, baptism at jordan river_09Epifania, baptism at jordan river_02Epifania, baptism at jordan river_08Epifania, baptism at jordan river_03Epifania, baptism at jordan river_14Epifania, baptism at jordan river_13Epifania, baptism at jordan river_12

צילומים: תמר מצפי כל הזכויות שמורות ואין לעשות שימוש בתמונות ללא אישור הצלמת (C)

חברה ויויאן שהיא מורת דרך, סיפרה לי על האפיפניה, חג ההתגלות. חג אותו חוגגים מידי שנה הנוצרים אורתודוקסים.

בתחילה חששתי, היססתי בכ"ז  נסיעה בכביש 1 ואח"כ כביש 90 לכיוון יריחו ולבקעה. זה לא הזמן לטייל באזור זה בתקופה הזו חשבתי. אך מכיוון שאני אוהבת ריטואלים דתיים, ונוסעת עד קצה העולם כדי לצפות בהם ולתעד כמובן, אז נסעתי.

הדרך הייתה מאד יפה, שלווה, ההרים והגבעות הצהובות שהיו אפופות אובך השרו אוירה מיסטית ככל שהתקדמו אל היעד , קסיר איל יהוד ליד יריחו.  שם יש קטע קטן של הירדן שלתוכו אמורים להכנס ולטבול המאמינים האורתודוקסים,  זה הקטע היותר חשוב של הירדן, שם התחיל הכל שם ישו טבל בעצמו כך הם מאמינים. עוד בטרם הגענו לאתר נגלו לעיננו שרידי כנסיות ומנזרים נטושים והרוסים.

החורבות האלה באמצע המדבר מצטלמות די יפה.

הגענו לשפת הנהר, המון אנשים לבושים בגלימות לבנות, נכנסים פנימה למי הנהר שהיו חומים וכנראה גם מזוהמים, אך לאיש לא היה אכפת. אנשים מילאו בקבוקים כדי לקחת איתם. מרחו עצמם או ניגשו לאיזה איש דת כדי שיצליף בהם קלות בצרור הבזיליקום שהיה בידו, האיש היה מכניס את הזר למים מוציא ומתיז על קהל. אז החלה המתנה לבואו של הפטריאך, התקרבנו קלות שיפרנו עמדות. עמדנו ישבנו, הסתובבנו והפטריאך לא מגיע. לאחר המתנה ארוכה של כמה שעות הגיעו שניים פרשו שטיח שהגיע מהמדרגות עד שפת הנהר. עד קצת המתנה, עוד צילומי קהל מאמינים. לפתע קולות תופים ילדים עטופים כפייה ירדו אל המדרגות מתופפים בקצב תהלוכה. מיד אחריהם הגיעה תהלוכה של כמרים לבושים גלימות חגיגיות ובראשם הפטריאך עם שפם וזקן דומה קצת לעמיר פרץ. נעמד על שפת הנהר מידי פעם זרק צרור של בזיליקום לתוך הנהר החום, בירך את הנהר אחרי זה שמו בידיו שתי יונים צחורות והוא הפריח אותן, האמונה אומרת שכאשר ישו התגלה הגיחה גם יונה צחורה בשמיים.

תם הטקס, הפטריאך עזב ואז מיהרו להכנס למקום כל המאמינים שהמתינו בסבלנות, כדי לטבול באותו קטע נהר ששם הוטבל ישו ואותו בירך הפטריאך.

 

 

{חג ההתגלות  הוא חג נוצרי המציין את התגלותו של אלוהים בצורת אדם, בדמותו של ישו, בפני שלושת האמגושים.מקור השם במילה היוונית אפיפניה (επιφάνεια) שמשמעותה התגלות. החג נחוג שנים עשר ימים לאחר חג המולד, ומקורו בנצרות האורתודוקסית. בארץ ישראל נוהגים האורתודוקסים לחגוג את האירוע בטבילה בנהר הירדן, ליד המקום בו הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל באזור קאסר אל יהוד. האירוע נערך ב-18 בינואר לפי לוח השנה המקובל, }

 

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

מלכות יופי

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורות, תמונה מס. 1 צולמה על ידי "Israel Sun"

החיים מזמנים לנו גילגולים שונים, שינויים, ,תהפוכות ובחירות.

אני חיפשתי זמן רב, את ייעודי את התשוקה שלי, את העיסוק שיגרום לי להתרגש כל יום מחדש. תוך כדי חיפוש, עבדתי בעבודות רבות נסעתי לארצות שונות, פגשתי אנשים שונים. לימים חלק מאותם אנשים שפגשתי בנעורי בנסיבות שונות, פגשתי שוב ניצבים אל מול עדשת המצלמה שלי.

מקרה ראשון: רינה מור הישראלית הראשונה שנבחרה כמיס תבל, חזרה מחו"ל ואני הייתי שם כנציגת משרד התיירות בנתבג לחלק פרחים ליורדים מהטיסה.

לימים הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" רינה למדה משפטים והפכה להיות עורכת דין. נשארה פשוטה וצנועה כמו ילדת הפרחים ההיא מטבעון, שאינה מרבה להתאפר. לא הייתה לה שום בעיה עם הקמטים ולא ביקשה כמו כולם שאיישר/אמחק לה אותם.

מקרה שני: לימור שריר, אף היא היתה מלכת יופי {סגנית מיס תבל כמו שהיא מדגישה} קשה היה להתעלם מזה, כשהגעתי לביתה באיטליה התמונות שלה עם הכתר היו תלויות על הקירות. היא למדה שם רפואה ואני הגעתי ללמוד גם {עוד לא ידעתי מה}. בחיפושי אחרי עבודה נתקלתי במודעה שהביאה אותי אל ביתה כדי לטפל בבנה, היא כמובן שמחה שאני ישראלית כדי שאלמד את בנה עברית. טוב נשארתי כמה ימים וברחתי, לא התאימה לי העבודה הזו למרות השכר הנאה שהציעה.

לימים והיא כבר סופרת אחרי שעבדה זמן מה כרופאה, הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" היא לא זכרה אותי כנראה שלא הטבעתי חותם שם בביתה בכמה ימים שעבדתי.

קרו לי עוד מקרים כאלה שצילמתי אנשים, שעבר נתקלתי בהם במקום אחר בחיי.

על כך בהזדמנות אחרת.

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

יום המתים  

אני אוהבת לטייל בבתי קברות עתיקים, משרים עליי רוגע, מרגישה שהגעתי למקום בו כולם נמצאים במנוחה אוהבת את המצבות בגוונים שונים של אפור וטחב, את הפסלים, מידי פעם יש איזה צבע של פרחים נבולים או פרחים מקרמיקה הצמודים למצבה. יש ערים בעולם שבתי הקברות הפכו להיות אתרי תיירות, כמו בית הקברות המפורסם בשכונת ריקולטה בבואנוס איירס {גם שם הייתי}. או בתי הקברות בגווטמאלה ומקסיקו שם הם צבעוניים במיוחד כל מצבה בצבע אחר בגוונים של אדום טורקיז ועוד, שם גם עושים חגיגות בליל כל הקדושים { זה נקרא יום המתים} שנחגג ב1-2 בנובמבר, הולכים לבית הקברות עם אוכל וטקילה וחוגגים יחד עם המתים מניחים על הקברים מגשי אוכל כמנחה, והם מאמינים שהמתים אוכלים אותם, כלומר אחרי זה, האוכל נשאר ללא הערכים בתזונתיים שלו.

עכשיו כשמתקרב החג הזה בתרבות הנוצרית אני שוב בבית קברות הפעם "פר לאשז" (Père Lachaise)בפריז. על שם הכומר המוודה של נפוליאון שהתגורר במנזר ישועי קטן ושם צמח בית הקברות ונקרא על שמו.

בית הקברות הזה הפך לאתר תיירות, מכיוון שקבורים כאן הרבה מפורסמים בכל תחום בחברה: סופרים],מלחינים, מחזאים, זמרות, משוררות, וגם עשירים ידועים. במקום נקברו אנשים מארצות שונות ומדתות שונות, וכן גם יהודים חלק בחלקה מיוחדת וחלק פזורים בין לבין, בני משפחת רוטשילד למשל, ועוד יהודים נודעים, כגון:  הצייר אמדיאו מודליאני, השחקנית סימון סניורה, הצייר קמי פיזארו, השחקנית שרה ברנרד, ועוד, לא אמנה את  כל הרשימה. כל קבר שהופיעו בו מגן דויד או פ.נ. או ת.נ.צ.ב.ה או כיתוב בידיש משך את תשומת ליבי יותר מאחרים, כמובן.

אני חיפשתי את קברו של מודליאני ומצאתי את קברה של אדית פיאף, אותו זיהיתי לפי זרי הפרחים הטריים שמונחים מעל, סימן לכל המבקרים הרבים שפוקדים כל הזמן את קברה, זרים ציבעוניים. הקבר בלט בין כל שורת הקברים האחרים אפורים ומלאי טחב נראה שאיש לא פקד אותם שנים, רק עלי שלכת צהובים כיסו אותם. מודליאני קבור מעבר לשביל בחלקה של יהודים, לא מצאתי אותו אבל היו קברים אחרים עם שמות יהודים כמו מזרחי, דנון, שווארץ, זיגל ועוד.

הסתובבתי עוד קצת, צילמתי עלי, שלכת צילמתי קברים בצורות שונות והלכתי.

צילומים: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות