פורסם ב צילום ופלסף

משפחה גרעינית

familyצילום תמר מצפי, כל הזכויות שמורות (C)

משפחה גרעינית או תמונה של געגוע, פעם היינו משפחה כזאת. אמא אבא ושלושה ילדים.

ראשונה מתה סימה אחותי, שקראו לה שמחה כשנולדה.  נולדה בשנת תש"ח מתה בשנת תשמ"ח. היא מתה בחודש אדר, חודש של צהלה ושמחה, ציוותה עלינו לשיר לכשתמות,  לא הצלחנו בלוויה ולא בהמשך. פעם אחת ארגן שאול האלמן שלה ערב שירה עם ניסים באלי בגיטרה. שרנו ובכינו. מאז אנחנו נפגשים בכל ב' באדר ליד קברה.

שני מת אבי, בא' בתשרי, ראש השנה. בזמן הזה הייתי כבר בתהליכי פוריות, ומיד אחרי יום השנה לפטירתו נסעתי להביא את בתי.

שלישית מתה אמי, בט' באב. יום האבל לחורבן בית המקדש. אכן חרב עלינו הבית שאמי הייתה בו עמוד התווך. וכל ארבעת העמודים יחד. היא שאיחדה וקיבצה והחזיקה את המשפחה על כתפיה, הלכה לה לעולם שכולו טוב.

כולם מתו בתאריכים בעלי משמעות, הן בלוח השנה והן עבורי.

כולם מתו.

family 3

פורסם ב צילום ופלסף

על כלבה וקרן שמש

יוצאת מחדרי כל בוקר ב06:30, להוריד את הכלבה.

מיני  מחכה לי בסלון חסרת סבלנות מקשקשת בזנבה.

כל בוקר מוצאת אותה מנסה להדחק אל הפס הדק  שהשמש שולחת.

קרן השמש אשר מפלסת דרכה מבעד לוילון הסגור למחצה.

כל בוקר העולם מתחיל בשחור לבן אפלולי ורק קרן זהובה, מסמנת שביל בין החדר לסלון.

לפעמים אני מוצאת את מיני, על מסילת הברזל הצרה, חציה מאחורי הוילון וחציה בחדר.

נהנית לראות אותה מדלגת בין הצללים לפעמים היא באור, לפעמים בחושך.

מנסה לשאוב את הקרניים הראשונות המחממות, אחרי הלילה הקריר.

קרן השמש הזו מרחיבה את ליבי מציפה אותי עונג.

לא נהרה של אור חזק, מסנוור, קרן דקיקה ואמיצה, אשר יוצרת צללים שמחים.

צילומים: תמר מצפי  כל הזכויות שמורות ©

 

 

 

 

פורסם ב צילום ופלסף

ארעיות

מֵאָה קִילוֹמֶטְרִים בֵּין שָׁם לְכָאן תָּלְשׁוּ אֶת נִשְׁמָתָהּ (אביה עוזני)

ספרה צעדים,

כל פסיעה  כבדה עליה כמו יצקו בטון על רגליה,

מיאנו לשאת אותה, מיאנו להמשיך.

נדמה  שכל צעד מרחיק אותה ממנה.

אבל רצתה להגיע, ולא מצאה את השביל.

עצרה לרגע, אך הזמן האיץ.

לבדה, והדרך אין לה סוף.

השמש הטילה עליה את צילה,

והצל מקוטע.

אט אט איבדה את קולה.

שיערה נשר.

נתלשה.

נשאר רק האבק שהעלתה באויר

תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

פורסם ב צילום ופלסף

הפואטיקה של הכוס

 

ארעיות

בוחשת עצמי במציאות עכורה,

גרגר אחר גרגר שוקע הבוץ אל הקרקעית.

כבר אפשר לראות שקוף.

קרח, גושי קרח, בהיר, ועמום.

בוחשת עצמי.

הקרח נמס נטמע, התערבב עם המים, כלא היה.

בתוך  הקרח, ניצבת ברזל, לא נטמעת לא מתפוגגת, לא נמסה.

מתוך האפלה השקופה, כמו מתוך רחם בקע האור.

אור מפלס דרכו כמו עובר, שוחה במים קפואים.

הכל משתנה שניה אינה דומה לשניה שבאה .

הכל ארעי.

הקרקעית מתבהרת העננים מעל הופכים למים צלולים.

הברזל עוד שם.

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות (C)

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

אפיפניה, חג ההתגלות

Epifania, baptism at jordan river_07

Epifania, baptism at jordan river_06Epifania, baptism at jordan river_04Epifania, baptism at jordan river_11Epifania, baptism at jordan river_10Epifania, baptism at jordan river_09Epifania, baptism at jordan river_02Epifania, baptism at jordan river_08Epifania, baptism at jordan river_03Epifania, baptism at jordan river_14Epifania, baptism at jordan river_13Epifania, baptism at jordan river_12

צילומים: תמר מצפי כל הזכויות שמורות ואין לעשות שימוש בתמונות ללא אישור הצלמת (C)

חברה ויויאן שהיא מורת דרך, סיפרה לי על האפיפניה, חג ההתגלות. חג אותו חוגגים מידי שנה הנוצרים אורתודוקסים.

בתחילה חששתי, היססתי בכ"ז  נסיעה בכביש 1 ואח"כ כביש 90 לכיוון יריחו ולבקעה. זה לא הזמן לטייל באזור זה בתקופה הזו חשבתי. אך מכיוון שאני אוהבת ריטואלים דתיים, ונוסעת עד קצה העולם כדי לצפות בהם ולתעד כמובן, אז נסעתי.

הדרך הייתה מאד יפה, שלווה, ההרים והגבעות הצהובות שהיו אפופות אובך השרו אוירה מיסטית ככל שהתקדמו אל היעד , קסיר איל יהוד ליד יריחו.  שם יש קטע קטן של הירדן שלתוכו אמורים להכנס ולטבול המאמינים האורתודוקסים,  זה הקטע היותר חשוב של הירדן, שם התחיל הכל שם ישו טבל בעצמו כך הם מאמינים. עוד בטרם הגענו לאתר נגלו לעיננו שרידי כנסיות ומנזרים נטושים והרוסים.

החורבות האלה באמצע המדבר מצטלמות די יפה.

הגענו לשפת הנהר, המון אנשים לבושים בגלימות לבנות, נכנסים פנימה למי הנהר שהיו חומים וכנראה גם מזוהמים, אך לאיש לא היה אכפת. אנשים מילאו בקבוקים כדי לקחת איתם. מרחו עצמם או ניגשו לאיזה איש דת כדי שיצליף בהם קלות בצרור הבזיליקום שהיה בידו, האיש היה מכניס את הזר למים מוציא ומתיז על קהל. אז החלה המתנה לבואו של הפטריאך, התקרבנו קלות שיפרנו עמדות. עמדנו ישבנו, הסתובבנו והפטריאך לא מגיע. לאחר המתנה ארוכה של כמה שעות הגיעו שניים פרשו שטיח שהגיע מהמדרגות עד שפת הנהר. עד קצת המתנה, עוד צילומי קהל מאמינים. לפתע קולות תופים ילדים עטופים כפייה ירדו אל המדרגות מתופפים בקצב תהלוכה. מיד אחריהם הגיעה תהלוכה של כמרים לבושים גלימות חגיגיות ובראשם הפטריאך עם שפם וזקן דומה קצת לעמיר פרץ. נעמד על שפת הנהר מידי פעם זרק צרור של בזיליקום לתוך הנהר החום, בירך את הנהר אחרי זה שמו בידיו שתי יונים צחורות והוא הפריח אותן, האמונה אומרת שכאשר ישו התגלה הגיחה גם יונה צחורה בשמיים.

תם הטקס, הפטריאך עזב ואז מיהרו להכנס למקום כל המאמינים שהמתינו בסבלנות, כדי לטבול באותו קטע נהר ששם הוטבל ישו ואותו בירך הפטריאך.

 

 

{חג ההתגלות  הוא חג נוצרי המציין את התגלותו של אלוהים בצורת אדם, בדמותו של ישו, בפני שלושת האמגושים.מקור השם במילה היוונית אפיפניה (επιφάνεια) שמשמעותה התגלות. החג נחוג שנים עשר ימים לאחר חג המולד, ומקורו בנצרות האורתודוקסית. בארץ ישראל נוהגים האורתודוקסים לחגוג את האירוע בטבילה בנהר הירדן, ליד המקום בו הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל באזור קאסר אל יהוד. האירוע נערך ב-18 בינואר לפי לוח השנה המקובל, }

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

יום המתים  

אני אוהבת לטייל בבתי קברות עתיקים, משרים עליי רוגע, מרגישה שהגעתי למקום בו כולם נמצאים במנוחה אוהבת את המצבות בגוונים שונים של אפור וטחב, את הפסלים, מידי פעם יש איזה צבע של פרחים נבולים או פרחים מקרמיקה הצמודים למצבה. יש ערים בעולם שבתי הקברות הפכו להיות אתרי תיירות, כמו בית הקברות המפורסם בשכונת ריקולטה בבואנוס איירס {גם שם הייתי}. או בתי הקברות בגווטמאלה ומקסיקו שם הם צבעוניים במיוחד כל מצבה בצבע אחר בגוונים של אדום טורקיז ועוד, שם גם עושים חגיגות בליל כל הקדושים { זה נקרא יום המתים} שנחגג ב1-2 בנובמבר, הולכים לבית הקברות עם אוכל וטקילה וחוגגים יחד עם המתים מניחים על הקברים מגשי אוכל כמנחה, והם מאמינים שהמתים אוכלים אותם, כלומר אחרי זה, האוכל נשאר ללא הערכים בתזונתיים שלו.

עכשיו כשמתקרב החג הזה בתרבות הנוצרית אני שוב בבית קברות הפעם "פר לאשז" (Père Lachaise)בפריז. על שם הכומר המוודה של נפוליאון שהתגורר במנזר ישועי קטן ושם צמח בית הקברות ונקרא על שמו.

בית הקברות הזה הפך לאתר תיירות, מכיוון שקבורים כאן הרבה מפורסמים בכל תחום בחברה: סופרים],מלחינים, מחזאים, זמרות, משוררות, וגם עשירים ידועים. במקום נקברו אנשים מארצות שונות ומדתות שונות, וכן גם יהודים חלק בחלקה מיוחדת וחלק פזורים בין לבין, בני משפחת רוטשילד למשל, ועוד יהודים נודעים, כגון:  הצייר אמדיאו מודליאני, השחקנית סימון סניורה, הצייר קמי פיזארו, השחקנית שרה ברנרד, ועוד, לא אמנה את  כל הרשימה. כל קבר שהופיעו בו מגן דויד או פ.נ. או ת.נ.צ.ב.ה או כיתוב בידיש משך את תשומת ליבי יותר מאחרים, כמובן.

אני חיפשתי את קברו של מודליאני ומצאתי את קברה של אדית פיאף, אותו זיהיתי לפי זרי הפרחים הטריים שמונחים מעל, סימן לכל המבקרים הרבים שפוקדים כל הזמן את קברה, זרים ציבעוניים. הקבר בלט בין כל שורת הקברים האחרים אפורים ומלאי טחב נראה שאיש לא פקד אותם שנים, רק עלי שלכת צהובים כיסו אותם. מודליאני קבור מעבר לשביל בחלקה של יהודים, לא מצאתי אותו אבל היו קברים אחרים עם שמות יהודים כמו מזרחי, דנון, שווארץ, זיגל ועוד.

הסתובבתי עוד קצת, צילמתי עלי, שלכת צילמתי קברים בצורות שונות והלכתי.

צילומים: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

פורסם ב צילום ופלסף

שלכת, סוף שהוא גם התחלה

סיומה של תקופה או תחילתה של תקופה חדשה,

מתרחשים זמן רב לפני שמרגישים בכך.

סתיו, שלכת, מילים שמעלות נוסטלגיה, עצב מתוק.

קרירות באוויר, הצללים מתארכים הימים נעשים קצרים.

פרידה, השלכת הישן, סוף הקיץ, התחלה של תקופה חדשה, עונה חדשה, שנה חדשה.

עלים צהובים נערמים, יובש וריקנות.

הריק צמא למים, צמא למלא אותנו שוב אחרי שרוקנו/השלכנו תוכן החוצה.

אני צמאה, ממתינה לראות מה תזמן לי השנה החדשה, מתכוננת לקראתה,

עושה דברים, רואה כבר את השינוי.

לכאורה הכל משתנה מדקה לדקה, שום דבר לא נשאר כשהיה.

עונג גדול אופף אותי, סוג של צמרמורת, עונג של מודעות.

אני רואה את השינוי ומודעת לו.

צילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

פורסם ב צילום ופלסף

טסי המטפלת הפיליפינית

לפני כשנתיים אושפזה אמי עקב חולשה כללית, הרופאים אמרו שלקתה באירוע מוחי קל, אף כי לא נראה שום סימפטום לכך. לאחר שהתייצבה הרגשתה, יצאה מבית חולים כמות שבאה עצמאית הולכת על רגליה וצלולה. חזרה לפעילותה השגרתית מידי יום הלכה למועדון, נסעה באוטובוס לשמוע הרצאות במכללה למבוגרים.

דבר אחד בכ"ז השתנה בחייה, היא כבר לא יכלה לנהוג ולנסוע כל בוקר אל הבריכה {הקפיאו הרשיון עקב גילה והארוע שעברה} תחושת העצמאות והניידות נגדעה ממנה. אמי גם כבר לא הייתה נמרצת כרגיל, כשניסתה לצעוד במהירות ברחוב או לעשות דברים אחרים בזריזות. לא עמד לה כוחה. הרגישה מסוחררת ולא יציבה. כל  זה, השכחה הקלה שלקחתה בה, גילה המבוגר והעובדה שהיא חיה לבדה שכנע אותנו לבקש שתהיה לה עובדת זרה שתישן איתה בביתה.

אז…. לפני שנתיים אמי התנגדה בתוקף, עמדה על זה שאין לה בעיה עם הלבד, הלכה כל יום למועדון בבוקר בימי חמישי נסעה באוטובוס לשמוע הרצאות במכללה למבוגרים בקרית אונו, אנחנו כיבדנו את רצונה וגם התעצלנו להתעסק עם הבירוקרטיה שמצריכה הבאת עובד זר.

לאחר שנתיים בהם נאלצנו כמה פעמים לקחת אותה למיון, עקב אותה חולשה מסתורית. מכיוון שאיננו יכולים להיות אתה כל היום החלטנו להביא לה מטפלת פיליפינית. הפעם לא ויתרנו למרות התנגדותה העזה.

ערב אחד הגעתי לביתה ויחד איתה חיכינו לבחורה שאמורה להגיע הישר מהפיליפינים.

הייתי במתח, ואמי בעצבים בכל זאת אישה זרה מארץ רחוקה איננו יודעים עליה כלום, מדברת אנגלית, אמי לא שולטת בשפה כל כך. איך תתקשר איתה? אמי כעסה מאד אמרה שתסלק אותה ברגע שתכנס. כעסה על זה שאנחנו ילדיה החלטנו עבורה והעמדנו אותה בפני עובדה מוגמרת. כל הכעס הזה שלה הכאיב לי גרם לי לנקיפות מצפון, איך אני שוב לא עומדת בציפיות שלה ממני, איך אני עושה דבר בניגוד לרצונה.

דפיקה בדלת, נכנסו אבי מהחברה שדרכה הגשנו בקשות, אחריו נכנסה טסי, בחורה קטנטונת וצנומה עם מזוודה גדולה. טסי חייכה. אמי כבר הייתה על סף התפרצות אמרה בכעס אני לא רוצה אותה, תקחו אותה ואם לא אני אגרש אותה בעצמי. מה פתאום שאישה זרה תישן איתי בביתי. פרצי הזעם האלה חזרו על עצמם כמה פעמים, וכמה פעמים נאלצתי לבוא אליה ולהרגיע הן אותה והן את טסי. אמי הייתה אישה נעימה וסבלנית אך הדימנציה והשינוי הגדול הזה בחייה. 15 שנה חייתה עצמאית לבד כאלמנה, פתאום הבאנו לה אישה שלא מדברת את שפתה שמנהגיה אחרים שהאוכל שלה שונה. וכשאמרנו לאמי שהיא אכן לא זקוקה לעזרה פיזית אבל בתור חברה שלא תהיה לבד שיהיה לה עם מי לשוחח, אז היא מיד נחרה בבוז, עם מי יש לי לשוחח? היא {טסי} נסגרת בחדרה ומשחקת בטלפון שלה לא מדברת איתי כלום, לא משחקת איתי נניח שש בש או משהו כזה. אז כרגיל אני מתיישבת מול המחשב ומשחקת ברידג' כמו לפני שהגיעה. איזה תרומה היא תורמת לי? חבל משלמים לה. כל פעם שטסי קנתה מאכל שאמי לא הכניסה לביתה לפני, זה עורר את זעמה, שתקנה מכספה היא אמרה את זה אני לא אוכלת והיא צריכה לאכול את מה שקונים לבית הזה. גם אם זה היה יוגורט או מעדן מחברה אחרת שהיא הייתה מורגלת. הרגלי הנקיון של טסי הכעיסו אותה.

בקיצור כל מה שטסי עשתה עיצבן אותה, היא הייתה חשדנית כלפיה, שלא תחטט שלא תגנוב וכדו'.

החשדנות קיננה גם בי למרות שניסיתי להסתיר מאמי, לאור הסיפורים על מטפלים ומטפלות זרים וההתנהגות שלהם, נכון לא כולם כאלה ניסיתי להרגיע את עצמי אבל זה לא מנע ממני להתקין מצלמות במקומות אסטרטגיים בבית, ואז כל פעם שאמי חששה להשאיר אותה לבד לכמה שעות אמרתי לה יש מצלמות והיא יודעת היא לא תעיז לגנוב מחדרך.

"מה אני צריכה זנב אחריי??" חזרה ואמרה, "איזו מין חברה זו שלא יושבת ומשוחחת איתי?" היא מנקה את הבית אמא, אמרתי, כן ומי בדיוק מלכלך אותו? ענתה הבית תמיד נקי, וגם קניות אני יכולה לעשות בעצמי. לפעמים לא היו לי תשובות.

טסי, {בת 27} נכנסה מהר מאד לעניינים, ניקתה, קנתה, נמנעה מלהחזיק לאמי את היד ברחוב, אחרי נסיון אחד שעשתה ונדחפה על ידה בזעם. כשאמי הלכה למועדון היא מיד קפצה לקניון שעל יד נפגשה עם חברות עשתה קניות. ניסתה לשכנע את אמי לרדת למטה לגינה כדי שאמי תשב יחד עם כל הקשישות ותקשקש והיא תשב צד עם חברותיה. אמי שלא ראתה עצמה חלק מאותן נשים מוגבלות {פיזית ושכלית} שנאה ישיבה בגינה בחוסר מעש לא הסכימה.

לטסי יש אח שחי כאן ועובד כבר כמה שנים וכן אחות שגרה בלונדון אף היא עבדה כאן כמה שנים ואף יודעת עברית, היה לה ממי ללמוד ולקבל עצות.

למעט אותה פעם ראשונה שנסעה באוטובוס לחופשת סופ"ש ואחרה להגיע, היא הייתה צייתנית לכאורה. יחד עם זה על כל מה שחשבה שמגיע לה היא מיד שלפה את החוזה, ואמרה זה מגיע לי לפי החוזה, גם על דברים שלא מגיע לה, היא כל הזמן ניסתה לסדר לעצמה הנחות כאלה ואחרות. אנחנו הופתענו כל פעם מחדש מכיוון שחשבנו שאנחנו מספיק נדיבים איתה ומתחשבים ברצונותיה. חשבנו שאם הכנסנו מישהו הביתה הוא כבר הופך להיות בן משפחה, התבדינו. אחרי הכל היא באה לכאן לעבוד ולהרוויח כסף ללא שום סנטימנט. הייתה מבקשת כל מיני בקשות שעל פניו נראו תמימות לפעמים אפשרתי ואז במחשבה שנייה הבנתי שטעיתי שאפשרתי. פעם אחת נתתי לה כסף נוסף כדי שבכל פעם שאמי תגיד לה את זה תקני מכספך היא תוציא את הכסף שנתתי לה ותקנה כאילו מכספה. יום אחד הביאה לי קבלות על קניה בחנות בתחנה המרכזית שמוכרת פרודוקטים מהמזרח. כעסתי מכיוון שאני נתתי את הכסף בדיוק כדי למנוע עימותים בינה ובין אמי ולא כדי לקנות מצרכים אחרים, לזה היא מקבלת כסף בנפרד. כעסתי גם על עצמי שהיא מביאה אותי לנהוג בקטנוניות, להתחשבן, על דברים בסיסיים לכאורה. פעם אחת כשאמי אמרה לה תאכלי מה שיש במקרר {המקרר היה מלא}, אין צורך לקנות דברים נוספים, היא מיד התקשרה לחברה והתלוננה שמרעיבים אותה ולא נותנים לה לאכול מה שהיא רוצה. נאלצתי אני לרצות אותה כל הזמן, כדי שתמשיך לנהוג יפה ובסבלנות באמי. גם כשהיא גנבה מעטפת כסף שהייתה מונחת על השידה ליד אמי, יכולנו להתבונן בסרטון השמור של המצלמה ולגלות אבל לא עשינו את זה, אמרנו לה שלא חושדים בה רק כדי שתמשיך לטפל יפה באמי. לימים אמי חלתה מאד והיא אכן טיפלה בה טוב, גילתה יוזמה ומצאה דברים כדי להקל עליה. בתקופה הזו כל יום הגעתי לבית אמי ושחררתי אותה לכמה שעות כדי שתלך ותתאוורר עם חברותיה בקניון. אז פנתה ושאלה אם תוכל לצאת ב5 בבוקר לעשות ג'וגינג כי מימלא אמי מתעוררת ב8. לכאורה זה הכל בקשות קטנות ותמימות, אך נראה היה שככל שאפשרתי יותר היא ביקשה עוד דבר קטן נוסף שעל פניו נראה צנוע.

אמי נפטרה לבסוף וטסי עבדה אצלנו רק שישה וחצי חודשים היא הייתה בסדר, נעימה ועדינה, טיפלה טוב באמי בימיה האחרונים, בכל זאת נפרדתי ממנה בהרגשה חמצמצה משהו. גם בגלל מעטפת הכסף {1000 ש"ח} גם בגלל שנתתי לה המון דברים כשנפרדתי ממנה, וחרי זה גיליתי כל מיני סחיבות קטנות שעשתה. גם בגלל ששילמתי לה יותר ממה שהייתה צריכה לקבל היא עדיין ביקשה פיצויים כלומר משכורת של חודש נוסף שלא הגיע לה עקב הזמן המועט שעבדה בשירותינו.לסיכום: מקווה שלא אצטרך להעסיק/להזדקק  לעובדת זרה בעתיד, או כמו שאמרה אמי לא להיות לנטל, לא ליפול, לא לאבד את השליטה על גופי על רוחי. פשוט למות בלי הקדמות.

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות
צפו בסרטו, זו הייתה אמי הקוראת בקפה.

http://www.magisto.com/video/MwYGI1UHC2psXBtpYw?
c=e&l=mmr1&tp=AgMCXjUmPFYXAFleWys9XkAEXQwMeG1TFFJYW1ksalNABQ0PWStpWVcUCUkFOioIFDkFXlc5MQ8UCTNIDy48ElcTH18YEDEPTFdcDF17YFNFXkpZAi42BRQKUV8HLjEH&trydeeplink

 

אמא ומיני הכלבה_1 אמא ומיני הכלבה_2

 

פורסם ב צילום ופלסף

היום שאחרי

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות.

בוקר היום השביעי, בבוקר הזה עולים לקבר. תמו שבעת הימים בהם ישבנו והתאבלנו על מות אמי.

השבעה הייתה אכן מנחמת הגיעו המון אנשים לא היינו רגע לבד, חברים ומשפחה באו חיבקו ניחמו. אני במצב תשישות, לא זוכרת מי היה. כל הזמן מדברת, מספרת לכולם איך מצאתי אותה מה היה לפני ומה היה אחרי. ישנה במיטתה ממששת את חפציה, לא קולטת.

מצד אחד הקלה, לא לראות אותה בסבלה יותר. אמי לא סבלה מכאבים, היא סבלה מהעובדה שהיא שוכבת במיטה חסרת אונים על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, ללא יכולת לקום, מביטה בתקרה כל היום, או אם הגיע מבקר כלשהו היא הפנתה אליו מבטה ודיברה חלושות.

הקלה לא לראות אותה מרזה {ההזנה היחידה שהייתה לה, נוזלית} עד שגופה היה עצמות ועור רפוי מכסה אותן. בימיה האחרונים נראתה כמו ניצולת שואה.

הקלה מהעומס הרגשי שנפל עלי, לתמרן בין העבודה ,לבין ביתי, ולהגיע כל יום להיות איתה כמה שעות.

ביום השביעי התעוררתי מוקדם, הסתובבתי בבית, השמש שחדרה בין חרכי התריסים ציירה פסים מדויקים של אור וצל.

העפתי מבט על הכיסא המיותם מול שולחן המחשב עליו בילתה שעות רבות.

דודה לולו {אחותה} התעוררה אף היא מחשבת קיצה לאחור, ממלמלת בוכיה, עכשיו תורי, עכשיו תורי.

אור יהודה מתעוררת, מבט אל הנוף האפרורי של הבניינים המוזנחים, כביסה צבעונית בולטת על רקע הקירות האפורים, אנטנות של פעם, כאלה שנראות כמו עצמות דגים על הגגות, מתערבבות עם דודי השמש וצלחות הלווין. השמים בצבע תכלכל מתחילים להבהיר, מטוס עובר.

נוף בית הורי {הורי עברו לכאן כשכבר הייתי בוגרת – לא גדלתי כאן}.

נסענו לבית הקברות בקריית שאול שם נקברה בצמוד לאבי, שם באולם בו נקברה הכל נראה סוראליסטי. היא נקברה בקיר או איך שתקראו לזה, בתיבת דואר או כמו פיצה שנכנסת לתנור. היכן שפנית ראית מדרגות שצמודות לקיר, צמודות לקבר שנמצא גבוה יותר. זה נראה כמו מדרגות עליה למטוס או עליה לשמים, לרגע נדמה היה שתיכף המת יצא וירד בגאון במדרגות כמו היה וי.אי.פי. גילוי נאות, לנו זה נראה מספיק מכובד וממש לא אכפת היכן נקברה מכיוון שאמי אמרה שאחרי המוות הכל לא חשוב, כל הטקסים וכיבודים והתפילות, כלום. החיים יותר חשובים מהכל.

חזרנו מבית הקברות איש איש לביתו, אני חזרתי לבית אמי יחד עם המטפלת הפיליפינית. בדרך תלשתי את מודעת האבל שהיתה תלויה על העץ בכניסה. ניקינו את הבית, זרקנו דברים שיכולים להתקלקל או למשוך חרקים. רוקנו את מגירת התבלינים , לאמי היו המון תבלינים בצנצנות קטנות של גרבר. בכלל מצאנו המון צנצנות המון דברים אחרים שאגרה ושלדעתה יום אחד יהיה להם שימוש.

משסיימנו נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי, בכי הרבה יותר כואב ועמוק מאשר בלוויה או ברגע שלקחו אותה על אלונקה מהבית.

בכי של פרידה, בכי של רחמים עצמיים, על תום הפרק הזה בחיי. חיי שהכרתי עד עתה עם נוכחות אמי לצידי, איננו עוד.

זו הפעם האחרונה שאני עוזבת את הבית הזה כפי שהכרתי, הבית שהיה בית הורי החם.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

{מילים ולחן מוטי המר}

 

פורסם ב צילום ופלסף

תם ונשלם

אמא

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

את ההספד הזה כבר כתבתי מזמן בראשי, מהרגע שנודע לי שחלית התחלתי את תהליך הפרידה. כל הזמן קיווית שלא תכבידי על אף אחד שלא תהיי לנטל עלינו ילדייך, כשהתקשרנו תמיד אמרת שהכל בסדר גם שכלום לא היה בסדר. את לא הכבדת לא עייפת הכל היה בנחת ובשלווה גם בזמן מחלתך, לא התלוננת, קיבלת הכל בהשלמה. לכל מי שעלה לבקרך אמרת תודה. מתת מות צדיקים עצמת עיניך בשנתך בשקט, ללא דרמה מיותרת. היית אישה אצילה ואהובה, גם במותך. אני שמחה שהיית מוקפת במשפחה וחברים עד יום מותך ושיכולנו להגיד לך בחייך כמה אנחנו אוהבים אותך. היית השראה לכולנו, כך נזכור אותך חכמה, משעשעת, בעלת אינטואיציה רבה, תמיד ידעת דברים עלינו לפנינו. 

עשית לכולנו הכל יותר קל, אוהבת אותך ותמיד אוהב.

כמו בשיר "אבא חבר אמר לי לכתוב שיר עליך" כאן חבר אמר לי לכתוב פוסט על מות אמי.

כשהעירקים רוצים להודיע על מותו של אדם, לא אומרים ההוא מת, אומרים ההוא,

הכל בא אל מקומו, {כול שיין קעאד במקאנו} הלך לביתו האמיתי, הבית שאותו הוא כבר לא יוריש.

כלומר זה הסדר של העולם, בן אדם נולד גדל מתפתח עושה מה שעושה עם חייו, חלק נהנים יותר, חלק פחות, חלק סובלים חלק פחות. אנשים נעשים עשירים אוגרים כספים, מבזבזים כספים. חלק מסתפקים במועט משקיעים בעולם רוחני. אלה אוכלי בשר ואלה צמחונים/טבעונים. נלחמים כל הזמן, איש איש על הדברים החשובים לו.

בסוף האדם מת לבד עירום ועריה. גם כאן איש איש באמונתו, חלק מונחים בארון פתוח לבושים בהידור מטופחים מאופרים ועם הדברים היקרים שלהם איתם.

אצלנו {היהודים} רוחצים מטהרים את הגוף במקרה של אמי גם הסירו את הלק האדום מהציפורנים.

כשכתבתי על אמי שהיתה במיטת חוליה, ושיתפתי את תחושותיי, זה היווה פורקן ונחמה, להניח את מכאובי על המקלדת. השיתוף לא היה מחויב מבחינתי אך כשראיתי שאחרים כואבים יחד איתי מזדהים, מנחמים זה עשה לי טוב.

בלילות האחרונים כשחזרתי מבית אמי הרגשתי לבד, אני עם כאבי שאף אחד לא יוכל להבין {הנחה מוטעית כמובן, כי כל אחד מאיתנו חווה אובדן כזה או אחר בשנות חייו, או כאב של פרידה}.

כל חבריי היו טרודים בענייניהם, גם אם חשבתי להזמין מישהו לשתות איתי משהו, לצאת להתאוורר, לא יכולתי מכיוון שהייתי מגיעה רצוצה אחרי יום עבודהוהתרוצצות, לאחר שישבתי ליד אמי ליטפתי וראיתי אותה מתמוססת, דועכת, נגמרת מול עיני, ולחזור בלילה הביתה אל בתי שזקוקה לחברתי גם.

הרגשתי לבד.

בלילה האחרון של חייה, הייתה לי תחושה של סוף אז קראתי לאחי ונשארנו לישון איתה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי, ניגשתי למיטתה וראיתי שהיא ישנה ונושמת נשימות עמוקות.

נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר. לאחר כמה דק' חזרתי שוב והיא הייתה קרה, לא נשמה, ידיה קצת קפוצות. בדקתי דופק, אך לא היה. ישרתי את אצבעותיה הקפוצות, הוצאתי את הטבעות מידיה וקראתי לאחי.

פעלתי כמו אוטומט…. התקשרתי לדודה לולו, אחותה, שתבוא להיפרד ורק אח"כ הזמנו רופא שיקבע את מותה, כדי שנתחיל סידורי הלוויה. חשוב היה לנו לקבור אותה באותו יום שישי כדי שלא נטלטל את גופתה שתשכב במקרר עד יום שני. {עקב שבת ותשעה באב}.

התחלנו להתקשר לבני המשפחה להודיע על מועד הלוויה, אני לא התחשק לי להתקשר לאף אחד, לא לחברים, לא למקום העבודה, לא אפשרתי לאנשים לזכות במצווה לבוא לנחם, לחבק אותי או לכבד את אמי בדרכה האחרונה… טוב רק למעטים הקרובים ביותר.

לשמחתי יש לי משפחה גדולה ומלוכדת,  הייתה היענות גדולה ומיידית מכל חלקי הארץ. וגם המעט חברים שהזמנתי הגיעו. כולם חיבקו אותי וזה היה מנחם ומחמם. אז כבר לא הרגשתי כל כך לבד.

השבעה

כאן שוב נתגלתה עצומתה של המשפחה שלי, ההתגייסות הזו של כולם להיות איתנו לעודד, לארח, לספר ולהתבדח, הנוכחות הזו מחזקת אותי!!

לכאן גם הגיעו כל מיני חברים ממעגלים שונים בחיי שנתנו לי להרגיש חבוקה ואהובה.

אני כבר לא לבד…….גם אם איבדתי את אמי.