פורסם ב טיולים ומסעות, טקסים וארועים דתיים

בארץ העבריים או 50 צורות לקשור מטפחת ראש

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות (C)

בכל שנה בתאריך ה-7/8 מתקיים אצל קהילת העבריים מדימונה, טקס חידוש הנדרים עם אלוהים, עם האדמה, הטבע, ועם ארץ ישראל. הטקס המסורתי הזה החל לפני 16 שנה ומאז בכל שנה בתאריך הזה, הם לובשים בגדים חגיגיים, הגברים בגלימות לבנות והנשים בשלל צבעים וכמובן עם מטפחת כיסוי ראש. לא מצאתי שום מטפחת דומה לשניה כל אחת קשרה בצורה יצירתית אחרת סוג של אמירה אישית.

בבוקר התקשרנו ויויאן ואני לאליקים בכיר בקהילה וביקשנו רשות לבוא ולתעד, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד תבואו לבושות צנוע ועם כיסוי ראש. נסענו לדימונה כדי להגיע לקראת 7 בערב, צבעי הנוף החלו להשתנות אט אט לצהוב אדמדם. הגענו לעיר אפרורית, פה ושם גינות שעשועים מלאות ילדים מתרוצצים, פנינו שמאלה בכיכר השלישית והגענו, קידם את פנינו שלט "ברוכים הבאים לכפר השלום" מין מתחם עם בתים קטנים וצפופים, הכל קטן ומצומצם "הרחובות" או אולי מעברים בין הבתים צרים וקצרים, ילדים מתגלצ'ים על השיפוע של המקלט. פה ושם מתגלגלים על אופניים קטנים. נראה היה שהגענו לאפריקה כולם לבושים בבגדים צבעוניים הנשים עם מטפחות בשלל צבעים כל אחת, בצורה מיוחדת לה, לפעמים המטפחת עשויה מאותו בד של השמלה ולפעמים בצבע אחר תואם. ולאן שהלכנו כל אחד שחלף על פנינו ברך לשלום או ברוכות הבאות, ילדים מנומסים שנתקלו בנו אמרו מיד סליחה. התחלנו לשאול על הטקס שלשמו באנו, ניגשנו אל חבורת נשים הדורה שישבה על ספסל, ניגשתי לאישה שהכי בלטה בעיני לבושה אדום בוהק ולראשה מצנפת/מטפחת קשורה לגובה. שמח-יה זה שמה היא חייכה אליי בחום והשיבה לכל שאלותי הסקרניות. אמרה שהיא "עטורה" משמע חלק מקבוצת נשים {כולן נקראות עטורות} המשמשות כיועצות, מורות,תומכות של הנשים בקהילה. אותו הדבר יש גם אצל הגברים וכדי להבדיל אותן מהשאר הן עונדות שרשרת זהב בצורת עיגול ובתוכו רשום בעברית {באותיות אנגליות} נסיך השלום NASIK HASHALOM. שמח-יה סיפרה לי דברים נוספים על הקהילה, השומרת על בידול. בקהילה מקפידים על ספורט על כל אחד ללכת בימים מסוימים ולעשות ספורט, אלכוהול הם שותים רק מייצור עצמי, הגן ובית הספר מתנהל במקום. הם מאד דתיים גם באמונה וגם בהתנהלות החברתית בריאותית שלהם, הם טבעונים וכל משפחה בוחרת  יום בשבוע לא לאכול סוכר. שמתי לב גם שבכל שמלה או דש של בגד קטנים כגדולים, תפורים שני חוטים כחולים מכל צד, לשאלתי הם ענו שזה להזכיר להם את המצוות שהם צריכים לעשות, להזכיר את הדרך את האמונה, סוג של ציצית.

הטקס תיכף מתחיל הנשים הסתדרו בשורה ססגונית אחת אחרי השניה ה"עטורות" היו קדימה, אצל הגברים מהצד השני הסתדרו באותו אופן, הם החלו להתקדם בצעדי ריקוד, לקול צלילי שירה דתית חרישית, שירת הלל לאלוהים. הם נעצרו אל מול הפודיום שם ניצב מנחה שערך את הטקס, הוא קרא והם חזרו אחריו. כך הם חידשו את נדריהם לאלוהים לטבע ולארץ ישראל. מידי פעם קריאות הללויה, ואו יה, יהווה אלוהינו, הטקס נערך בעברית במבטא אמריקאי כבד. כל הזמן בשירה מלווה בתיפוף של תופי טם טם. בזמן התפילה לא הרשו לי לצלם.

בסיום הטקס כל משפחה הביאה את האוכל מהבית ואכלו יחד על שולחנות שסודרו מבעוד מועד במרכז הכפר. אנחנו הלכנו למסעדה הטבעונית שלהם, מין חדרון חבוי בין הבתים שאליו הגיעו כל אלה שלא בישלו בבית. האוכל היה טעים המבורגר עדשים, קציצות טופו, וירקות ועוד מבחר דברים. כשביקשנו קינוח אמרו לנו שבדיוק ביום הזה המסעדה לא מגישה דברים מתוקים. להזכירכם בלי סוכר יום בשבוע.

האווירה היתה כל כך מסבירת פנים האנשים היו כל כך נעימים שלא רצינו לצאת משם.

בררנו מתי הטקס הבא והבטחנו לעצמנו לחזור.

צילומים: תמר מצפי (C) כל הזכויות שמורות.

 

 

 

 

 

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

אפיפניה, חג ההתגלות

Epifania, baptism at jordan river_07

Epifania, baptism at jordan river_06Epifania, baptism at jordan river_04Epifania, baptism at jordan river_11Epifania, baptism at jordan river_10Epifania, baptism at jordan river_09Epifania, baptism at jordan river_02Epifania, baptism at jordan river_08Epifania, baptism at jordan river_03Epifania, baptism at jordan river_14Epifania, baptism at jordan river_13Epifania, baptism at jordan river_12

צילומים: תמר מצפי כל הזכויות שמורות ואין לעשות שימוש בתמונות ללא אישור הצלמת (C)

חברה ויויאן שהיא מורת דרך, סיפרה לי על האפיפניה, חג ההתגלות. חג אותו חוגגים מידי שנה הנוצרים אורתודוקסים.

בתחילה חששתי, היססתי בכ"ז  נסיעה בכביש 1 ואח"כ כביש 90 לכיוון יריחו ולבקעה. זה לא הזמן לטייל באזור זה בתקופה הזו חשבתי. אך מכיוון שאני אוהבת ריטואלים דתיים, ונוסעת עד קצה העולם כדי לצפות בהם ולתעד כמובן, אז נסעתי.

הדרך הייתה מאד יפה, שלווה, ההרים והגבעות הצהובות שהיו אפופות אובך השרו אוירה מיסטית ככל שהתקדמו אל היעד , קסיר איל יהוד ליד יריחו.  שם יש קטע קטן של הירדן שלתוכו אמורים להכנס ולטבול המאמינים האורתודוקסים,  זה הקטע היותר חשוב של הירדן, שם התחיל הכל שם ישו טבל בעצמו כך הם מאמינים. עוד בטרם הגענו לאתר נגלו לעיננו שרידי כנסיות ומנזרים נטושים והרוסים.

החורבות האלה באמצע המדבר מצטלמות די יפה.

הגענו לשפת הנהר, המון אנשים לבושים בגלימות לבנות, נכנסים פנימה למי הנהר שהיו חומים וכנראה גם מזוהמים, אך לאיש לא היה אכפת. אנשים מילאו בקבוקים כדי לקחת איתם. מרחו עצמם או ניגשו לאיזה איש דת כדי שיצליף בהם קלות בצרור הבזיליקום שהיה בידו, האיש היה מכניס את הזר למים מוציא ומתיז על קהל. אז החלה המתנה לבואו של הפטריאך, התקרבנו קלות שיפרנו עמדות. עמדנו ישבנו, הסתובבנו והפטריאך לא מגיע. לאחר המתנה ארוכה של כמה שעות הגיעו שניים פרשו שטיח שהגיע מהמדרגות עד שפת הנהר. עד קצת המתנה, עוד צילומי קהל מאמינים. לפתע קולות תופים ילדים עטופים כפייה ירדו אל המדרגות מתופפים בקצב תהלוכה. מיד אחריהם הגיעה תהלוכה של כמרים לבושים גלימות חגיגיות ובראשם הפטריאך עם שפם וזקן דומה קצת לעמיר פרץ. נעמד על שפת הנהר מידי פעם זרק צרור של בזיליקום לתוך הנהר החום, בירך את הנהר אחרי זה שמו בידיו שתי יונים צחורות והוא הפריח אותן, האמונה אומרת שכאשר ישו התגלה הגיחה גם יונה צחורה בשמיים.

תם הטקס, הפטריאך עזב ואז מיהרו להכנס למקום כל המאמינים שהמתינו בסבלנות, כדי לטבול באותו קטע נהר ששם הוטבל ישו ואותו בירך הפטריאך.

 

 

{חג ההתגלות  הוא חג נוצרי המציין את התגלותו של אלוהים בצורת אדם, בדמותו של ישו, בפני שלושת האמגושים.מקור השם במילה היוונית אפיפניה (επιφάνεια) שמשמעותה התגלות. החג נחוג שנים עשר ימים לאחר חג המולד, ומקורו בנצרות האורתודוקסית. בארץ ישראל נוהגים האורתודוקסים לחגוג את האירוע בטבילה בנהר הירדן, ליד המקום בו הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל באזור קאסר אל יהוד. האירוע נערך ב-18 בינואר לפי לוח השנה המקובל, }

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

יום המתים  

אני אוהבת לטייל בבתי קברות עתיקים, משרים עליי רוגע, מרגישה שהגעתי למקום בו כולם נמצאים במנוחה אוהבת את המצבות בגוונים שונים של אפור וטחב, את הפסלים, מידי פעם יש איזה צבע של פרחים נבולים או פרחים מקרמיקה הצמודים למצבה. יש ערים בעולם שבתי הקברות הפכו להיות אתרי תיירות, כמו בית הקברות המפורסם בשכונת ריקולטה בבואנוס איירס {גם שם הייתי}. או בתי הקברות בגווטמאלה ומקסיקו שם הם צבעוניים במיוחד כל מצבה בצבע אחר בגוונים של אדום טורקיז ועוד, שם גם עושים חגיגות בליל כל הקדושים { זה נקרא יום המתים} שנחגג ב1-2 בנובמבר, הולכים לבית הקברות עם אוכל וטקילה וחוגגים יחד עם המתים מניחים על הקברים מגשי אוכל כמנחה, והם מאמינים שהמתים אוכלים אותם, כלומר אחרי זה, האוכל נשאר ללא הערכים בתזונתיים שלו.

עכשיו כשמתקרב החג הזה בתרבות הנוצרית אני שוב בבית קברות הפעם "פר לאשז" (Père Lachaise)בפריז. על שם הכומר המוודה של נפוליאון שהתגורר במנזר ישועי קטן ושם צמח בית הקברות ונקרא על שמו.

בית הקברות הזה הפך לאתר תיירות, מכיוון שקבורים כאן הרבה מפורסמים בכל תחום בחברה: סופרים],מלחינים, מחזאים, זמרות, משוררות, וגם עשירים ידועים. במקום נקברו אנשים מארצות שונות ומדתות שונות, וכן גם יהודים חלק בחלקה מיוחדת וחלק פזורים בין לבין, בני משפחת רוטשילד למשל, ועוד יהודים נודעים, כגון:  הצייר אמדיאו מודליאני, השחקנית סימון סניורה, הצייר קמי פיזארו, השחקנית שרה ברנרד, ועוד, לא אמנה את  כל הרשימה. כל קבר שהופיעו בו מגן דויד או פ.נ. או ת.נ.צ.ב.ה או כיתוב בידיש משך את תשומת ליבי יותר מאחרים, כמובן.

אני חיפשתי את קברו של מודליאני ומצאתי את קברה של אדית פיאף, אותו זיהיתי לפי זרי הפרחים הטריים שמונחים מעל, סימן לכל המבקרים הרבים שפוקדים כל הזמן את קברה, זרים ציבעוניים. הקבר בלט בין כל שורת הקברים האחרים אפורים ומלאי טחב נראה שאיש לא פקד אותם שנים, רק עלי שלכת צהובים כיסו אותם. מודליאני קבור מעבר לשביל בחלקה של יהודים, לא מצאתי אותו אבל היו קברים אחרים עם שמות יהודים כמו מזרחי, דנון, שווארץ, זיגל ועוד.

הסתובבתי עוד קצת, צילמתי עלי, שלכת צילמתי קברים בצורות שונות והלכתי.

צילומים: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

פורסם ב טיולים ומסעות

גלויות של מצב רוח, עכשיו מעונן

נסעתי בדצמבר לסנטה קטרינה מדינה בדרום ברזיל. אמרו לי קיץ הבאתי כמה בגדי ים שמא לא יספיק אחד להתייבש, גופיות מכנסיים קצרים וכו'. ליתר בטחון גם הוספתי פונצ'ו מין שכמיית שמיכה כזאת. נסעתי לבקר את ז'וליו כדי להגיע לביתו נזקקתי למעבורת כדי לחצות את הנהר. ז'וליו גר בבית מול הנהר, בתים קטנים צבעוניים קידמו את פניי וגם מזג האויר הזה קידם את פניי בשיא הקיץ, מיותר לציין שלא השתמשתי באף בגד ים וכל הזמן התהלכתי עטופה בפונצ'ו. לא היה ממש קר כי אחרי הכל קיץ, לא רוצה לתאר את החורף שם. היה קסם מסויים בעננים האפורים האלה שנראו כמו סוף העולם קרב ובא. הם היו נמוכים כמו שאף פעם לא ראיתי. לצלם במקרים כאלה, זה סוג של התרגשות והתחברות לקורה סביבי. אולי נפעמת זו מילה שמדייקת יותר את ההרגשה שלי באותו זמן.

ARARANGUA BRASIL

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות

 

פורסם ב טיולים ומסעות

רגעים : אבודה בגלקסיה

                                                        MONT SAINt MICHEL

                                                                  FRANCE

mont saint michel

מונט סאן מישל, המקום של הגאות והשפל.
צוק מיושב ומתויר. בשעות היום שפל המים נסוגים לאוקינוס, אפשר לטייל יחפים על החול הרך.
בין ערביים מתחילה הגאות אט אט זורמים המים חזרה ליבשה.
כעבור זמן קצר מתמלא האזור שמקיף את הצוק במים.
זהו מראה אחר לגמרי פתאום הצוק הופך לאי.
כמו בחיים הכל בא והולך, ארעי זמני ומשתנה .

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות

פורסם ב טיולים ומסעות

ברלין של מטה

בעודי משוטטת בברלין, במזג אויר אפור וסגרירי גשם זרזיפי ניקז שלוליות. התכרבלתי והתכנסתי במעיל. הלכתי עם ראש מוטה למטה מתגוננת מהקור, או אז ראיתי את רסיסי העיר משתקפים לפני במים, לא הייתי צריכה להרים את המבט כדי לראות בניינים הם היו שם למטה עם האורות והשלטים. כל משב רוח או מכונית שעברה הרעידו את המים וההשתקפות הלכה והטשטשה, עד ששוב חזרה להיות ברורה כמו מראה.

המראה היה יפה בעיני, תגלית שכזאת כאילו נכנסתי לנבכי העיר לעומק, למראה שלא הייתי רואה לולא הגשם. זה נתן לי מבט נוסף זווית אחרת של העיר האפורה הזו. כפי שאתם רואים גם לא הפסקתי לצלם.

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורותשלולית_01 שלולית_02 שלולית_03 שלולית_04 שלולית_05 שלולית_06 שלולית_07 שלולית_08 שלולית_09 שלולית_10 שלולית_11 שלולית_12 שלולית_13 שלולית_14 שלולית_15 שלולית_16 שלולית_17 שלולית_18 שלולית_19 שלולית_20 שלולית_21 שלולית_25 שלולית_26 שלולית_27 שלולית_28 שלולית_29 שלולית_30 שלולית_31 שלולית_32 שלולית_33 שלולית_34

פורסם ב טיולים ומסעות

חופשה בברלין

שקט
חדר הדממה

 

אבני הנגף
אבני הנגף

 

זה לא יומן מסע ואין כאן טיפים לתיירים, רק החוויה שלי מהחופשה שאיפשרתי לעצמי באמצע החורף.

מעבר לזה שהייתי זקוקה למנוחה, אוהבת לנסוע לחוץ לארץ בתקופה שלפני הכריסמס, כל הרחובות מוארים ומקושטים. שווקי כריסמס מוסיקה ואוירה עליזה באויר, צפיפות בחנויות של כל הממהרים לקנות מתנות. אוהבת את זה.

קניתי כרטיס טיסה בUP של אל על פעם ראשונה טסתי בטיסה שאין בה אוכל כלומר על כל דבר צריך לשלם בנפרד, על מזודה , על צ'ק אין, על אוכל ושתיה גם.  פינקתי את עצמי בסנדוויץ באגט עם טונה סטייל טוניסאי ומרחתי בנדיבות פילפל צ'ומה {שזה ממרח חריף טריפוליטאי של פלפל אדום שום ושמן}. קניתי בקבוק מים והייתי מוכנה לטיסה. הטיסה הייתה שקטה וזה מצא חן בעיני. דיילות לא עברו כל הזמן עם עגלות  שחוסמות את הדרך לשירותים. מגשים לא עברו מעל ראשי. אנשים לא הסתובבו כל הזמן במעברים. שקט. עד הרגע שרעבתי, פתחתי את התיק יד להוציא את הבאגט, היכה בי ריח עז של שום סגרתי את התיק מיד בתקווה שהריח לא התפזר באויר וחנק את היושב לידי. חיכיתי עוד קצת אבל הרעב המשיך לנקר. הוצאתי את הכריך מנסה להתעלם מהריח ומהסביבה אכלתי אותו מהר, מיד לעסתי 4 מנטוס  ושתיתי מים מהבקבוק שהבאתי. אהה בטיסה הזו רק המים חינם מידי פעם עוברת דיילת ומוזגת למי שרוצה.

הגעתי לדירה ששכרתי, ממש לפני שער הכניסה מקבלות את פניי אבני הנגף, כלומר יהודים גרו בבנין ונרצחו בשואה {אבני הנגף-ריבועים ממתכת צהובה ועליהם חרוטים שמות האנשים ומתי נלקחו משם, עבודה של האומן גונטר דמניג}. לאחר מכן ראיתי את האבנים בעוד כמה בתים ברחוב.

ביום הראשון מיד נסעתי לשער ברנדנבורג כדי לסמן וי על המונומנט המרכזי של ברלין, כשהגעתי הופתעתי לראות חנוכיה בגובה של השער בערך ודלוק בה נר ראשון. די שימח אותי לראות במרכז ברלין לא הרחק ממשרדו של היטלר. עומדת לה בגאון חנוכיה, הזכיר לי שגם לנו יש חג של אור ושמחה באותו הזמן.

הסתובבתי שם ונתקלתי בדלת זכוכית שמובילה לחדר בכניסה היה שלט כתוב בכל מיני שפות כולל בעברית, דממה. נכנסתי לחדר שהיה ריק וקירות חשופים היה שם ספסל כמה פופים ומנורה דלוקה מאחורי בד. ישבתי כמה דק' בחדר הדממה, שקט מסביב אך בראש היה לי רעש. רציתי לעשות מדיטציה אבל בתי שהייתה איתי רצתה כבר לצאת, השקט המוחלט הזה עורר בה חוסר מנוחה.{החדר הוקם בידי קבוצה של אנשים עוד בזמן שהעיר היתה מחולקת במרכז ברלין דוקא במקום שהיה פעם מרכז של קונפליקט, כדי לנקות ולטהר}.

למחרת הלכתי לגן החיות, בדרך מתחת לגשרים בקור מקפיא ראיתי אנשים בתוך ומחוץ לאוהלים רעועים, של חתיכות בד קשורות לברזלים של הגשרים, בין קבוצת האוהלים אילתרו ההומלסים על חבל תלוי קישוטים שנראו כמו לעץ חג המולד. נורא לחיות כך אמרה בתי, חושבת על היהודים שנאלצו לשרוד את הקור הזה בשואה.

גן החיות גם כן שטח ענק של גן יפייפה אך היפופוטם בודד בתוך בריכה קטנה בתוך מבנה סגור, ועוד חיות רבות בתוך מבנים קטנים אולי מפאת הקור.

הגרמנים היו מסבירי פנים רובם ידעו לענות באנגלית ואלה שלא, השתדלו לעזור גם אם בגרמנית. כמו אותה קופאית בסופרמרקט, כשניסיתי לברר ממה עשויות הקציצות שקניתי אז שאלתי האם זה בשר? פלייש זכרתי את המילה לא יודעת מאיפה, אז היא ענתה גפלוגל ואני מביטה בה ולא מבינה, בנתיים התארך התור מאחורי והיא שוב גפלוגל, עד שעשתה תנועות כנפיים בידיה ואמרה קוקוריקו, אז הבנתי שזה עוף. שאלתי את בתי היא אישרה אז קניתי.קציצות

היום בצ'ק פוינט צ'ארלי, מקום שהיה נקודת מעבר בין מזרח גרמניה למערבה, הזכיר לי משום מה את ויטנאם, שהחיילים האמריקאים קראו ללוחמי הויאטקונג  צ'ארלי. באמצע רחוב פרידריך ההומה מוצב לו בודקה הדומה לנקודת הביקורת המקורית, עומד איש במדים סובייטים ועוד אחד במדים אמריקאים. ותור של תיירים הרוצים להצטלם איתם במחיר 3$ לאדם. הביקור הזה כאן ובמוזיאון היהודי מיד לאחר מכן היו להם משמעות רבה בעיני מכל הדברים שראיתי עד כה בברלין.

צילומים: תמר מצפי כל הזכויות שמורות (C)

 

פורסם ב The story behined the scene, הסיפור מאחורי התמונה, טיולים ומסעות, צילום ופלסף

אש ועשן, זבח פסח על הר גריזים

שומרונים 7שומרונים 5שומרונים 2שומרונים 3שומרונים 1שומרונים 8שומרונים 11שומרונים_28שומרונים_18שומרונים_14שומרונים_07שומרונים_27 שומרוניצילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

זבח פסח בהר גריזים/ סדר הפסח לשנת 3652 ליציאת מצרים

הייתה לי מורה שומרונית בשם ציפורה, שמאד שמחנו בה, מכיוון שתמיד אחרי חופש של חג שהיה לנו היא לקחה יום נוסף כי השומרונים תמיד חגגו או לפנינו או אחרינו את חגי ישראל. מה שידעתי על השומרונים שהם מקיימים את חוקי התנ"ך ככתובם ללא פרשנות. שהם מקיימים כל שנה זבח פסח על הר גריזים, וסופי צדקה.

השנה הזדמן לי להגיע לזבח פסח, מאד התרגשתי מכיון שאני אוהבת ריטואלים וטקסים, ארועים שמספרים על מסורת ארוכה. הצטרפתי לטיול מטעם מועצת יש"ע או גוף שקשור, המדריך היה דתי נראה בדיוק כמו הסטריאוטיפ של תושבי יש"ע, בלורית כסופה שפם עבות כיפה מתנפנפת שלפעמים נופלת לפנים סנדלי שורש, ודיבור צפוף. הוא סיפר על השומרונים ואף לקח אותנו לאתר ארכיאולוגי על ההר שהשקיף על שכם ומחנה בלאטה הצפוף. סיפר על היסטורית השומרונים מנקודת מבט יהודית תנ"כית, כשהגיע נציג השומרונים לספר לנו, הוא סיפר דברים שונים לגמרי על ההסטוריה שלהם, ושהם מונים כ-700 איש בלבד , {גם את זה לא ידעתי חשבתי שהם הרבה יותר} חציים גרים בהר גריזים וחציים בחולון לי כל זה לא שינה דבר אני חיכיתי לשחיטה, העיירה לבשה חג כולם היו בבגדים חגיגיים הנשים/נערות בעקבים גבוהים הידסו להם שם על ההר, נכנסות ויוצאות לבתים לבקר חברות התרגשות באויר.  הגברים, אלה ששוחטים ומתעסקים בטקס לבושים לבן מכף רגל עד הראש. הכוהנים עם זקנים ארוכים לבנים, לבשו חלוקים מסאטן בצבעים עזים ומרהיבים עם מטה עץ בידם הרגשתי לרגע בתקופת המקרא כשהתפללו בעברית עתיקה על אברהם יצחק ויעקב הזמזום עורר בי רעדה, ותחושת קדושה. מרוב שריתקה אותי תפילת הכוהנים, שכחתי את הדבר שלשמו באתי וזה לתעד/לראות את השחיטה, התעשתתי כעבור זמן וחזרתי לתעלה הארוכה שלאורכה כבר עמדו עשרות שומרונים לבושים לבן וכבשים בין רגליהם ממתינים לאות מהכהן הגדול המודיע על השחיטה. עשרות צלמים כבר תפסו את מקומם, או אז התחלתי להתלבט האם להידחף כדי לתפוס מקום כפי שאני נוהגת לעשות יום יום כאשר התמונה מיועדת לעיתון ויש עורך שמחכה לתמונה שהוא דמיין ברוחו {שאף פעם לא דומה למציאות או להתרחשות בשטח}, או להתבונן מהצד בנחת ולצלם מה שנקרה אל מול העדשה. התלבטות לא קלה כי אחרי הכל אני צלמת עיתונות מתעדת  ואוהבת לתפוס את הרגע. לא אחרי ,לא לפני, לא מסביב, הפעם הבנתי שהמראה שאראה בעוד רגע עשוי להיות קשה. מכיון שהסתובבתי שם כל היום ראיתי איך מכינים את הכבשים קושרים אותם בצפיפות, כל משפחה סימנה את הכבשים שלה. הילדים השתעשעו איתם, קפצו עליהם, ליטפו אותם, ילד אחד אף אמר לאביו "מסכן הכבש" בשעה שקשרו אותו לצורך השחיטה, האב ענה "לא מסכן". בעודי מתלבטת ומכיון שלא התעקשתי להדחק לתעלה, השחיטה נעשתה מבלי שאתעד את הרגע שהסכין פילחה את גרונות  הכבשים האומללים {כחמישים במספר}. צילמתי את הדם, את קילוף העור והצמר של הכבשים, את ניקוי פנים הכבש ואת כל הדברים שאינם ראויים למאכל אשר נזרקו לרשת גדולה שכיסתה בור עם אש שבערה בו כל הזמן. הכבשים הושחלו לשיפוד ענק מעץ והובלו לניקוי ולרחצה בצדדים היו בורות עמוקים שגברים עסקו בהזנתם בעצים כדי שימשיכו לבעור איש איש והבור שלו. כאמור לא ידעתי מה לחשוב או מה אני מרגישה, האם אני אמורה להגעל? האם אינני נגעלת זה מכיון שאני עסוקה בצילום והתבוננות מעבר לעדשה כדי לדאוג לקומפוזיציה טובה? או כי זה באמת לא מגעיל אולי מכיון שכיבדתי את המסורת עתיקת יומין של השומרונים לראות אותם חוגגים שמחים מוחאים כפיים מתחבקים לאחר השחיטה. אפילו הפריע לי קצת אותם צלמים שבאו מטעם "המהפיכה הצמחונית" וצילמו באופן נקרופילי ממש כל חתיכת עור או עצם או שלולית דם. זה מראה קשה מכיון שהכמות היא גדולה בפעם אחת ומכיון שזה נעשה באותו הרגע אבל אני בחרתי להתמקד בעידה ולא בכבשים מראה הגברים לבושים לבן מבעד לעשן מין המולה מסודרת כזאת כל אחד ידע מה עושה ומה תפקידו היה משהו רוחני בזה. גם בזה שהגברים לקחו מהדם ומרחו על המצח, כמו סימון בתי היהודים בזמן מכת בכורות. לא התעסקתי בשאלה אם זה טקס ברברי ואינו מתאים לימינו אנו, זאת מכיון שנכחתי בהרבה ריטואלים וטקסים שונים בעולם, אינני שופטת באתי חוויתי תיעדתי עבור אלה שאינם מגיעים לשם. לא נשארתי לראות את הכבשים מוכנסים לבורות ולא כשהוציאו אותם, את הרגע שכל משפחה לוקחת את הכבש שלה וכל אחד לוקח נתח מהכבש, ללא סכין ומזלג אכילה בחופזה, כאילו הרגע יצאו ממצרים, אוכלים במשך שעה אח"כ הם נכנסים לשבתון לא טלפון לא אור. הנשים עטו עליהן חלוקים או שמלות מכיון שאינן מורשות ללבוש מכנסים ביום חגיגי זה.   התקשרתי להודות למאיה כהן חברתי השומרונית אשר הכניסה אותי לביתה הכירה לי את משפחתה ואיפשרה לראות את הכל מקרוב, אך כאמור היא כבר הייתה בשבתון,לא  ענתה.          

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

רמלה, יום כיף

ניהד דביט_2 ניהד דביט_1 הסטודיו של ניהד אדונית התבלינים שוק_1 מוכר הבננות_2 זיו 2 קשתות 24קטן נועזות 2 נועזות 3 לבלוג 11 לבלוג 2 החנות ההודית ציפורים

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

רמלה, שתי דקות מראשון לציון, 5 דקות מנתב'ג, מי נוסע לשם ליום טיול? מי לוקח חופש מהעבודה כדי להסתובב ברמלה?

יום אחד הציעו לי חברי לצאת לסיור/טיול ושאני גם אדריך אותם בצילום. אביבית דנה וזיו {הגבר היחיד}, לקחנו חופש מהעבודה כולנו עובדות בשעות בלתי אפשריות במרוץ מתמיד אחרי הזמן להספיק את רוב המטלות שיש עלינו לעשות.

אני אמרו לי טיול אז התחלתי לחשוב על מקומות מרוחקים כמו ים המלח, ששם אפשר לצלם תמונות מרהיבות,של גבישים, וצבעים של ים כחול/אפור אל מול ההרים האדומים, השתקפיות וכו', או שוק מחנה יהודה ושכונת נחלאות, למקרה שנעדיף מקום יותר הומה בבני אדם ונוף אורבני.

הגעתי למקום המפגש, הודיעו לי שהוחלט לנסוע לרמלה ככה קרוב לבית ונוכל לחזור מוקדם, להמשך  שגרת החיים. טוב התאכזבתי קצת כי מה יש לעשות ברמלה?

בתחילת היום הודעתי להם שאני לא אוהבת "מסעות" צילום כאלה שכולם עם מצלמות שלופות ואם רואים אדם או אובייקט כולם "מתנפלים" לצלם, וכל הסיטואציה מאבדת מספונטניות ההתרחשות שלה.

יותר לא הייתי צריכה להגיד כלום,. אביבית אמנם תכננה את היום הזה אך הכל התנהל בנינוחות כי האינטראקציה ביננו הייתה נהדרת, כולנו התפעמנו מהמראות בהתלהבות ילדותית, המראות התחדדו, והכל נראה לנו יפה  מאד התרגשנו מ"התגליות". זה היה יום חופש במלוא מובן המילה, לא חשבנו על כלום מלבד על מה שעיננו רואות. את להקת הציפורים שריחפה מעלינו בתנועות סיבוביות  קידמנו בקריאות התפעלות.

גולת הכותרת של היום הזה היו האנשים שפגשנו ככה באקראי, החל מהשומר באתר המגדל הלבן, שהיה חביב, הסביר לנו על המקום ויעץ לנו לאן ללכת כדי לשלם פחות על הביקור באתר .

האב שנשק לבתו וחיבק אותה על  ציון טוב שקיבלה במבחן  וככה תוך כדי שמיהר לקחת אותה הביתה עצר  ומנה לנו את אתרי התיירות שאנחנו חייבים לראות והיכן לאכול, הכל במין גאווה מקומית, "הייתם בבריכת הקשתות? שם צילמו את הסרט חסמבה." ותאכלו במסעדת "חליל" אחרי כמה אנשים שאמרו לנו לאכול במסעדת חליל החלטנו לאכול דוקא אצל סמיר, על כך בהמשך. המשכנו בהתנהלות איטית  עוצרות בכל מיני מקומות שמשכו את עיננו, אם כדי לקנות או כדי לצלם. עצרנו ליד חנות שנקראת "אדונית התבלינים" הריח שבקע משם, משך אותנו להכנס פנימה, שם בפנים קיבלה אותנו בפנים מאירות איריס יולזרי, גם היא ראתה את המצלמות וחשבה שבאנו לסקר את רמלה ומיד בפרץ "הסבר פניך לתייר" מנתה את אתרי החובה ברמלה. ובגאווה הציגה גם את חנותה עם כל הכרזות  ומטחנות הקפה משנות החמישים. היא גם נתנה לנו את עיצת היום, לאכול אצל סמיר ולא אצל חליל {הנודע והמיוחצן יותר}, הסתובבנו קצת בשוק, קצת בחנות ההודית עם כל תבליני המסאלה שהציעה, כל הזמן נתקלנו רק באנשים עם פנים טובות, כולם מיהרו לפנות אלינו להתבדח איתנו, לתת עיצה.

מרוב הליכה מ"אומצת"  {סתם לא} והצבעים והמראות שראינו , רעבנו. אז הלכנו לסמיר לאכול, גם שם אצל סמיר, בעל הבית מיהר לתת עיצות ולנדב שמות של אתרים שאולי הספקנו לראות ואולי לא. אחת הההמלצות הייתה לבקר בביתו של אמן שנמצא "ממש כאן בסיבוב", אחרי שקינחנו בקפה בכנאפה שקנינו מהחנות על יד. עצרנו אצל האמן ניהד  דביט. ככה סתם נכנסו אליו לסטודיו וגילינו איש חייכן ועדין, מיד נוצר קשר והוא דיבר איתנו כאילו היינו חבריו משכבר הימים. הציג בפנינו את העבודות שלו יפיפיות, פשוטות לכאורה, כמוהו, אך עם המון אור ורגש.  לכל עבודה/יצירה היה לו סיפור, אחת נעשה בהשראת אישתו, עליה דיבר באהבה ואמר שהיא ההשראה שלו תמיד, אחת הוא עשה בהשראת בתו האובדת אותה גילה לפני כמה שנים. הפנים שלו כל הזמן האירו על הכל הוא דיבר באהבה, כשפנינו ללכת משם אביבית קנתה ממנו עץ זית שנעשה מנחושת, הוא אמר לה הוא רק ילך ויגדל, ועם זה יצאנו משם.

כשחזרנו לאוטו, ראינו שהחלון נותר פתוח, מיד עלה החשש שמא פרצו שמא גנבו וכו' וכו'.

הגילוי שאף אחד לא נגע בכלום  ברמלה! שיחרר איתנו צחוק גדול ומתגלגל.

בתום היום הזה רציתי לחבק את כל העולם, זה היה אחד הימים המשמחים שהיו לי בעת האחרונה.

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

רומא

רומא 1 533807_10151339588669189_1336634455_n 577914_10151339590809189_281010184_nהגעתי לרומא בגיל 21 , לטיול אחרי צבא, בזמנו  כולם נסעו לאירופה. כל הודו ודרום אמריקה באו אח"כ, אז האפשרויות הכספיות היו מצומצמות יותר. הטיולים המאורגנים אז, היו  נוסעים לאירופה הקלאסית משהו כמו 7 ארצות ב12 יום.

אני החלטתי לנסוע לאיטליה  תחילה, בתקופה שהנוער השיג כסף לשהייה באירופה בעבודות כמו מכירת פוסטרים בגרמניה, ואו בקטיף של כל מיני  בצרפת, היו גם שעבדו בתור או פר {סוג של מטפלת שישנה בבית} לילדים.

איטליה דוקא לא היתה ידועה בתור יעד לעבודות מזדמנות. אבל אני תמיד הייתי רומנטית, מאוהבת בשירים המתקתקים של פסטיבל סאן רמו, ריטה פבונה טוני הקטן ועוד, "זינגרה" "לה פיוג'ה" פליני אנה מניאני.

הגעתי לרומא לבדי, היה לי טלפון של חבר דרוזי של אחותי שלמד רפואה, אבל בנתיים חיפשתי חדר בפנסיון,

הגעתי לפנסיון קטן וחמוד והתחברתי למוכרים בחנויות בסביבה, לבעלת המקום שהייתה מצריה, לתיירים המזדמנים שבאו והלכו. עד שאזרתי אומץ והתקשרתי לבחור הדרוזי  נאזי, הוא היה נחמד אליי מיד הגיע לפגוש אותי ולקח אותי לבית של חברים ישראלים שגם הם למדו רפואה ושכרו דירה, רצה המקרה שאחת הבנות, סופיה, עמדה לנסוע לארץ לחופשה שנתית אז כדי לחסוך הוצאות הציעה שאגור בדירתה תמורת תשלום. עברתי לדירתה עם השותף  בחור רומני בשם הוריה  שברח מרומניה ארצו של תקופת צ'אוצ'סקו.  הוריה עזר לי להתאקלם, יחד איתו חיפשתי עבודה בעיתון, מצאתי משפחה שרוצה בחורה שתתלווה אליה לנסיעה לחופשה ותטפל בילדי המשפחה.

הגעתי לראיון אצלם ישבו מולי איש ואישה תחילה חשבתי שהם בעל ואישה, על הקיר היו תלויים פוסטרים של הפנתרים השחורים {האמריקאים} אנג'לה דיויס, ותמונות של קסטרו צ'ה גבארה וכו'. הם שאלו אם יש לי נסיון בטיפול בילדים, ואני חשבתי שאם אזכיר את זה ששירתתי בצבא והדרכתי אנשים, זה ירשים אותם, אבל מיד הבנתי שנקלעתי לבית של קומוניסטים שמאלנים, והם גם דאגו לציין את זה שהם בכלל נגד הצבא שלנו, אז אמרתי להם לא אכפת לי שאתם קומוניסטים אם אתם מקבלים אותי בתור ישראלית בן אדם, אז בסדר אעבוד אצלכם, התחלתי לעבוד אצלם ושבוע לאחר מכן נסעתי יחד איתם לסרדיניה קמפינג במפרץ, היכן שהשקיעות היו מרהיבות ומעגן היכטות בהק מלובן. תפקידי היה להכין סלט או כל מיני מאכלים מהפרודוקטים שהם קנו, ולרחוץ אח"כ את הכלים. וכל היום רבצתי בים.

לימים הבנתי שהנסיעה הייתה כדי לחבר את הילדים עם האב  שהיה בהליך גירושין ארוך וכואב מהאם שהסיתה את ילדיה נגדו, האב גם רצה את הילדים בחזקתו, אז הוא חשב שחופשה מחוץ לעיר תאחד את המשפחה, בת הזוג שהייתה איתו בזמן הראיון הייתה אהובתו מאורה. איחוד הילדים לא הצליח וכשחזרנו לרומא הילדות חזרו לחזקת האם  ושני הבנים נשארו עם האב ובהם הייתי צריכה לטפל, לחכות להם בבואם מבית ספר להכין אוכל ולשמור עד שיגיע האב בערב, מאורה הגיעה כל ערב גם כן.

בזמן הזה אני נרשמתי ללימודי איטלקית, ואומנות, נשארתי בקשר עם סופיה וחבריה.

ברומא, התחיל המסע הראשון שלי לבד, פה למדתי לשתות יין, להתערבב עם אנשים זרים לחלוטין, כשהתביישתי לדבר או להתחיל שיחה עם אנשים ברכבת או בבית קפה, הייתי שולפת את היומן שלי וכותבת או סתם משרבטת, כמעט תמיד אופן הכתיבה שלי מימין לשמאל משך תשומת לב ואנשים ניגשו ושאלו באיזה שפה אני כותבת, וכך פגשתי אנשים נוצרו שיחות כתבתי להם את שמם בעברית.

אני זוכרת גם כשרק הגעתי וראיתי את כל הפסלים המזרקות ושאר העתיקות הרגשתי שאני הולכת בתוך מוזיאון ענק, אבל רועש מאד ומלוכלך, וזה הכעיס אותי שכאילו הרומאים לא מעריכים מכבדים ושומרים על אוצרותיהם, רציתי לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק שקט!!!!!!!!!. ושכל הטוסטוסים והווספות יפסיקו לצרצר.

בנתיים בתקופה ששהיתי ברומא נוצרה חברות עמוקה עם אותה מאורה, לימים היא באה לבקר אותי בישראל,

נפרדה מאותו אנדריאה, התחתנה עם אנצו שהיה באותם שנים מנכל התאחדות התעשיינים של איטליה, על כן כשבאתי לבקר אותם היה מגיע הנהג לקחת אותי משדה התעופה, ואכלנו במסעדות הכי טובות. אני כמובן הגעתי לכל החגיגות החשובות בחייה, לחתונה שלה עם אנצו, ליום הולדת ה50 שנחגג בגלריה שהייתה פעם כנסיה וכולם התבקשו לבוא עם בגד אדום, והמלצרים הסתובבו עם מגשים שעליהם רק משקאות בצבע אדום.

הייתי גם ביום הולדת ה60 שלה אז היא כבר הייתה גרושה , היא קוראת לי אחותי הקטנה "סורלינה" באיטלקית.

מכרה את הבית הגדול בו גרה עם אנצו, קנתה בית אחר אף הוא במרכז רומא, שיפצה ושינתה, הבית עוצב בצורה מודרנית  אוירה מכניסת אורחים רגועה ומחבקת, עם אלגנטיות איטלקית והרבה אומנות על הקירות כמובן.

הנה אני מוצאת את עצמי לאחר שנים מגיעה שוב לרומא לחגוג עם מאורה את חנוכת הבית שלה.

נזכרות בעבר כמו היה חיים אחרים של מישהו אחר, עדיין נזהרות מלדבר על פוליטיקה שלא להעכיר את האוירה, היא נשארה שמאלנית/קומניסטית , שרק מבקרת את כל העולם, והאי צדק שלדעתה נעשה,

בעצם לא שמעתי אותה אף פעם מדברת על חוסר צדק ועוולות שנעשות בארצות אחרות באותו להט כמו שהיא מדברת על הפלשתינאים המסכנים וערפאת.

אבל כמו שאמרתי אני ברומא בבית נהדר, אוכלת טוב, ונחה. בערב  מסיבת חנוכת הבית וההכנות בעיצומן.