פורסם ב The story behined the scene, הסיפור מאחורי התמונה

תמר "המתקתקת" מרצה על צילום עיתונות והסיפור מאחורי התמונה

קראו על הרצאה שלי

צפו בקטע מתוך הרצאה של כ-50 דק'

פורסם ב The story behined the scene, הסיפור מאחורי התמונה, טיולים ומסעות, צילום ופלסף

אש ועשן, זבח פסח על הר גריזים

שומרונים 7שומרונים 5שומרונים 2שומרונים 3שומרונים 1שומרונים 8שומרונים 11שומרונים_28שומרונים_18שומרונים_14שומרונים_07שומרונים_27 שומרוניצילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

זבח פסח בהר גריזים/ סדר הפסח לשנת 3652 ליציאת מצרים

הייתה לי מורה שומרונית בשם ציפורה, שמאד שמחנו בה, מכיוון שתמיד אחרי חופש של חג שהיה לנו היא לקחה יום נוסף כי השומרונים תמיד חגגו או לפנינו או אחרינו את חגי ישראל. מה שידעתי על השומרונים שהם מקיימים את חוקי התנ"ך ככתובם ללא פרשנות. שהם מקיימים כל שנה זבח פסח על הר גריזים, וסופי צדקה.

השנה הזדמן לי להגיע לזבח פסח, מאד התרגשתי מכיון שאני אוהבת ריטואלים וטקסים, ארועים שמספרים על מסורת ארוכה. הצטרפתי לטיול מטעם מועצת יש"ע או גוף שקשור, המדריך היה דתי נראה בדיוק כמו הסטריאוטיפ של תושבי יש"ע, בלורית כסופה שפם עבות כיפה מתנפנפת שלפעמים נופלת לפנים סנדלי שורש, ודיבור צפוף. הוא סיפר על השומרונים ואף לקח אותנו לאתר ארכיאולוגי על ההר שהשקיף על שכם ומחנה בלאטה הצפוף. סיפר על היסטורית השומרונים מנקודת מבט יהודית תנ"כית, כשהגיע נציג השומרונים לספר לנו, הוא סיפר דברים שונים לגמרי על ההסטוריה שלהם, ושהם מונים כ-700 איש בלבד , {גם את זה לא ידעתי חשבתי שהם הרבה יותר} חציים גרים בהר גריזים וחציים בחולון לי כל זה לא שינה דבר אני חיכיתי לשחיטה, העיירה לבשה חג כולם היו בבגדים חגיגיים הנשים/נערות בעקבים גבוהים הידסו להם שם על ההר, נכנסות ויוצאות לבתים לבקר חברות התרגשות באויר.  הגברים, אלה ששוחטים ומתעסקים בטקס לבושים לבן מכף רגל עד הראש. הכוהנים עם זקנים ארוכים לבנים, לבשו חלוקים מסאטן בצבעים עזים ומרהיבים עם מטה עץ בידם הרגשתי לרגע בתקופת המקרא כשהתפללו בעברית עתיקה על אברהם יצחק ויעקב הזמזום עורר בי רעדה, ותחושת קדושה. מרוב שריתקה אותי תפילת הכוהנים, שכחתי את הדבר שלשמו באתי וזה לתעד/לראות את השחיטה, התעשתתי כעבור זמן וחזרתי לתעלה הארוכה שלאורכה כבר עמדו עשרות שומרונים לבושים לבן וכבשים בין רגליהם ממתינים לאות מהכהן הגדול המודיע על השחיטה. עשרות צלמים כבר תפסו את מקומם, או אז התחלתי להתלבט האם להידחף כדי לתפוס מקום כפי שאני נוהגת לעשות יום יום כאשר התמונה מיועדת לעיתון ויש עורך שמחכה לתמונה שהוא דמיין ברוחו {שאף פעם לא דומה למציאות או להתרחשות בשטח}, או להתבונן מהצד בנחת ולצלם מה שנקרה אל מול העדשה. התלבטות לא קלה כי אחרי הכל אני צלמת עיתונות מתעדת  ואוהבת לתפוס את הרגע. לא אחרי ,לא לפני, לא מסביב, הפעם הבנתי שהמראה שאראה בעוד רגע עשוי להיות קשה. מכיון שהסתובבתי שם כל היום ראיתי איך מכינים את הכבשים קושרים אותם בצפיפות, כל משפחה סימנה את הכבשים שלה. הילדים השתעשעו איתם, קפצו עליהם, ליטפו אותם, ילד אחד אף אמר לאביו "מסכן הכבש" בשעה שקשרו אותו לצורך השחיטה, האב ענה "לא מסכן". בעודי מתלבטת ומכיון שלא התעקשתי להדחק לתעלה, השחיטה נעשתה מבלי שאתעד את הרגע שהסכין פילחה את גרונות  הכבשים האומללים {כחמישים במספר}. צילמתי את הדם, את קילוף העור והצמר של הכבשים, את ניקוי פנים הכבש ואת כל הדברים שאינם ראויים למאכל אשר נזרקו לרשת גדולה שכיסתה בור עם אש שבערה בו כל הזמן. הכבשים הושחלו לשיפוד ענק מעץ והובלו לניקוי ולרחצה בצדדים היו בורות עמוקים שגברים עסקו בהזנתם בעצים כדי שימשיכו לבעור איש איש והבור שלו. כאמור לא ידעתי מה לחשוב או מה אני מרגישה, האם אני אמורה להגעל? האם אינני נגעלת זה מכיון שאני עסוקה בצילום והתבוננות מעבר לעדשה כדי לדאוג לקומפוזיציה טובה? או כי זה באמת לא מגעיל אולי מכיון שכיבדתי את המסורת עתיקת יומין של השומרונים לראות אותם חוגגים שמחים מוחאים כפיים מתחבקים לאחר השחיטה. אפילו הפריע לי קצת אותם צלמים שבאו מטעם "המהפיכה הצמחונית" וצילמו באופן נקרופילי ממש כל חתיכת עור או עצם או שלולית דם. זה מראה קשה מכיון שהכמות היא גדולה בפעם אחת ומכיון שזה נעשה באותו הרגע אבל אני בחרתי להתמקד בעידה ולא בכבשים מראה הגברים לבושים לבן מבעד לעשן מין המולה מסודרת כזאת כל אחד ידע מה עושה ומה תפקידו היה משהו רוחני בזה. גם בזה שהגברים לקחו מהדם ומרחו על המצח, כמו סימון בתי היהודים בזמן מכת בכורות. לא התעסקתי בשאלה אם זה טקס ברברי ואינו מתאים לימינו אנו, זאת מכיון שנכחתי בהרבה ריטואלים וטקסים שונים בעולם, אינני שופטת באתי חוויתי תיעדתי עבור אלה שאינם מגיעים לשם. לא נשארתי לראות את הכבשים מוכנסים לבורות ולא כשהוציאו אותם, את הרגע שכל משפחה לוקחת את הכבש שלה וכל אחד לוקח נתח מהכבש, ללא סכין ומזלג אכילה בחופזה, כאילו הרגע יצאו ממצרים, אוכלים במשך שעה אח"כ הם נכנסים לשבתון לא טלפון לא אור. הנשים עטו עליהן חלוקים או שמלות מכיון שאינן מורשות ללבוש מכנסים ביום חגיגי זה.   התקשרתי להודות למאיה כהן חברתי השומרונית אשר הכניסה אותי לביתה הכירה לי את משפחתה ואיפשרה לראות את הכל מקרוב, אך כאמור היא כבר הייתה בשבתון,לא  ענתה.          

פורסם ב The story behined the scene

הריון וצילום ילדים

pregnancy1_resizeילדים זה שמחה , ילדים זה ברכה, ולפעמים גם עולים על העצבים.

צילום ילדים זו משימה קשה ביותר, צריך לצלם מהר לפני שיאבדו את הסבלנות, ואת הריכוז. צריך להיות ערוכים מבעוד מועד, ולא להטריד אותם לחזור שוב ושוב על אותה פעולה או אותו משפט.

בצילומי פרסומת בהם משתתפים ילד אחד או כמה ילדים, שוכרים לעיתים אדם שזו התמחותו, לטפל בילדים, להעסיק אותם לעודד אותם, ובלבד שיחזרו מהר לסט להמשך הצילומים.

בצילום הזה התבקש הילד לנשק שוב ושוב את בטן אמו, צילמתי מהר כי אחרי כמה פעמים הוא החל לעשות פרצופים ופשוט עזב את הסט. כאן מובאת התמונה הסופית והתמונות שאחרי.

כל הזכויות שמורות לתמר מצפיchildren 1