פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

מלכות יופי

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורות, תמונה מס. 1 צולמה על ידי "Israel Sun"

החיים מזמנים לנו גילגולים שונים, שינויים, ,תהפוכות ובחירות.

אני חיפשתי זמן רב, את ייעודי את התשוקה שלי, את העיסוק שיגרום לי להתרגש כל יום מחדש. תוך כדי חיפוש, עבדתי בעבודות רבות נסעתי לארצות שונות, פגשתי אנשים שונים. לימים חלק מאותם אנשים שפגשתי בנעורי בנסיבות שונות, פגשתי שוב ניצבים אל מול עדשת המצלמה שלי.

מקרה ראשון: רינה מור הישראלית הראשונה שנבחרה כמיס תבל, חזרה מחו"ל ואני הייתי שם כנציגת משרד התיירות בנתבג לחלק פרחים ליורדים מהטיסה.

לימים הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" רינה למדה משפטים והפכה להיות עורכת דין. נשארה פשוטה וצנועה כמו ילדת הפרחים ההיא מטבעון, שאינה מרבה להתאפר. לא הייתה לה שום בעיה עם הקמטים ולא ביקשה כמו כולם שאיישר/אמחק לה אותם.

מקרה שני: לימור שריר, אף היא היתה מלכת יופי {סגנית מיס תבל כמו שהיא מדגישה} קשה היה להתעלם מזה, כשהגעתי לביתה באיטליה התמונות שלה עם הכתר היו תלויות על הקירות. היא למדה שם רפואה ואני הגעתי ללמוד גם {עוד לא ידעתי מה}. בחיפושי אחרי עבודה נתקלתי במודעה שהביאה אותי אל ביתה כדי לטפל בבנה, היא כמובן שמחה שאני ישראלית כדי שאלמד את בנה עברית. טוב נשארתי כמה ימים וברחתי, לא התאימה לי העבודה הזו למרות השכר הנאה שהציעה.

לימים והיא כבר סופרת אחרי שעבדה זמן מה כרופאה, הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" היא לא זכרה אותי כנראה שלא הטבעתי חותם שם בביתה בכמה ימים שעבדתי.

קרו לי עוד מקרים כאלה שצילמתי אנשים, שעבר נתקלתי בהם במקום אחר בחיי.

על כך בהזדמנות אחרת.

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

יום המתים  

אני אוהבת לטייל בבתי קברות עתיקים, משרים עליי רוגע, מרגישה שהגעתי למקום בו כולם נמצאים במנוחה אוהבת את המצבות בגוונים שונים של אפור וטחב, את הפסלים, מידי פעם יש איזה צבע של פרחים נבולים או פרחים מקרמיקה הצמודים למצבה. יש ערים בעולם שבתי הקברות הפכו להיות אתרי תיירות, כמו בית הקברות המפורסם בשכונת ריקולטה בבואנוס איירס {גם שם הייתי}. או בתי הקברות בגווטמאלה ומקסיקו שם הם צבעוניים במיוחד כל מצבה בצבע אחר בגוונים של אדום טורקיז ועוד, שם גם עושים חגיגות בליל כל הקדושים { זה נקרא יום המתים} שנחגג ב1-2 בנובמבר, הולכים לבית הקברות עם אוכל וטקילה וחוגגים יחד עם המתים מניחים על הקברים מגשי אוכל כמנחה, והם מאמינים שהמתים אוכלים אותם, כלומר אחרי זה, האוכל נשאר ללא הערכים בתזונתיים שלו.

עכשיו כשמתקרב החג הזה בתרבות הנוצרית אני שוב בבית קברות הפעם "פר לאשז" (Père Lachaise)בפריז. על שם הכומר המוודה של נפוליאון שהתגורר במנזר ישועי קטן ושם צמח בית הקברות ונקרא על שמו.

בית הקברות הזה הפך לאתר תיירות, מכיוון שקבורים כאן הרבה מפורסמים בכל תחום בחברה: סופרים],מלחינים, מחזאים, זמרות, משוררות, וגם עשירים ידועים. במקום נקברו אנשים מארצות שונות ומדתות שונות, וכן גם יהודים חלק בחלקה מיוחדת וחלק פזורים בין לבין, בני משפחת רוטשילד למשל, ועוד יהודים נודעים, כגון:  הצייר אמדיאו מודליאני, השחקנית סימון סניורה, הצייר קמי פיזארו, השחקנית שרה ברנרד, ועוד, לא אמנה את  כל הרשימה. כל קבר שהופיעו בו מגן דויד או פ.נ. או ת.נ.צ.ב.ה או כיתוב בידיש משך את תשומת ליבי יותר מאחרים, כמובן.

אני חיפשתי את קברו של מודליאני ומצאתי את קברה של אדית פיאף, אותו זיהיתי לפי זרי הפרחים הטריים שמונחים מעל, סימן לכל המבקרים הרבים שפוקדים כל הזמן את קברה, זרים ציבעוניים. הקבר בלט בין כל שורת הקברים האחרים אפורים ומלאי טחב נראה שאיש לא פקד אותם שנים, רק עלי שלכת צהובים כיסו אותם. מודליאני קבור מעבר לשביל בחלקה של יהודים, לא מצאתי אותו אבל היו קברים אחרים עם שמות יהודים כמו מזרחי, דנון, שווארץ, זיגל ועוד.

הסתובבתי עוד קצת, צילמתי עלי, שלכת צילמתי קברים בצורות שונות והלכתי.

צילומים: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

פורסם ב צילום ופלסף

שלכת, סוף שהוא גם התחלה

סיומה של תקופה או תחילתה של תקופה חדשה,

מתרחשים זמן רב לפני שמרגישים בכך.

סתיו, שלכת, מילים שמעלות נוסטלגיה, עצב מתוק.

קרירות באוויר, הצללים מתארכים הימים נעשים קצרים.

פרידה, השלכת הישן, סוף הקיץ, התחלה של תקופה חדשה, עונה חדשה, שנה חדשה.

עלים צהובים נערמים, יובש וריקנות.

הריק צמא למים, צמא למלא אותנו שוב אחרי שרוקנו/השלכנו תוכן החוצה.

אני צמאה, ממתינה לראות מה תזמן לי השנה החדשה, מתכוננת לקראתה,

עושה דברים, רואה כבר את השינוי.

לכאורה הכל משתנה מדקה לדקה, שום דבר לא נשאר כשהיה.

עונג גדול אופף אותי, סוג של צמרמורת, עונג של מודעות.

אני רואה את השינוי ומודעת לו.

צילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

מצגת זאת דורשת JavaScript.

פורסם ב טיולים ומסעות

גלויות של מצב רוח, עכשיו מעונן

נסעתי בדצמבר לסנטה קטרינה מדינה בדרום ברזיל. אמרו לי קיץ הבאתי כמה בגדי ים שמא לא יספיק אחד להתייבש, גופיות מכנסיים קצרים וכו'. ליתר בטחון גם הוספתי פונצ'ו מין שכמיית שמיכה כזאת. נסעתי לבקר את ז'וליו כדי להגיע לביתו נזקקתי למעבורת כדי לחצות את הנהר. ז'וליו גר בבית מול הנהר, בתים קטנים צבעוניים קידמו את פניי וגם מזג האויר הזה קידם את פניי בשיא הקיץ, מיותר לציין שלא השתמשתי באף בגד ים וכל הזמן התהלכתי עטופה בפונצ'ו. לא היה ממש קר כי אחרי הכל קיץ, לא רוצה לתאר את החורף שם. היה קסם מסויים בעננים האפורים האלה שנראו כמו סוף העולם קרב ובא. הם היו נמוכים כמו שאף פעם לא ראיתי. לצלם במקרים כאלה, זה סוג של התרגשות והתחברות לקורה סביבי. אולי נפעמת זו מילה שמדייקת יותר את ההרגשה שלי באותו זמן.

ARARANGUA BRASIL

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות

 

פורסם ב טיולים ומסעות

רגעים : אבודה בגלקסיה

                                                        MONT SAINt MICHEL

                                                                  FRANCE

mont saint michel

מונט סאן מישל, המקום של הגאות והשפל.
צוק מיושב ומתויר. בשעות היום שפל המים נסוגים לאוקינוס, אפשר לטייל יחפים על החול הרך.
בין ערביים מתחילה הגאות אט אט זורמים המים חזרה ליבשה.
כעבור זמן קצר מתמלא האזור שמקיף את הצוק במים.
זהו מראה אחר לגמרי פתאום הצוק הופך לאי.
כמו בחיים הכל בא והולך, ארעי זמני ומשתנה .

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות

פורסם ב צילום ופלסף

טסי המטפלת הפיליפינית

לפני כשנתיים אושפזה אמי עקב חולשה כללית, הרופאים אמרו שלקתה באירוע מוחי קל, אף כי לא נראה שום סימפטום לכך. לאחר שהתייצבה הרגשתה, יצאה מבית חולים כמות שבאה עצמאית הולכת על רגליה וצלולה. חזרה לפעילותה השגרתית מידי יום הלכה למועדון, נסעה באוטובוס לשמוע הרצאות במכללה למבוגרים.

דבר אחד בכ"ז השתנה בחייה, היא כבר לא יכלה לנהוג ולנסוע כל בוקר אל הבריכה {הקפיאו הרשיון עקב גילה והארוע שעברה} תחושת העצמאות והניידות נגדעה ממנה. אמי גם כבר לא הייתה נמרצת כרגיל, כשניסתה לצעוד במהירות ברחוב או לעשות דברים אחרים בזריזות. לא עמד לה כוחה. הרגישה מסוחררת ולא יציבה. כל  זה, השכחה הקלה שלקחתה בה, גילה המבוגר והעובדה שהיא חיה לבדה שכנע אותנו לבקש שתהיה לה עובדת זרה שתישן איתה בביתה.

אז…. לפני שנתיים אמי התנגדה בתוקף, עמדה על זה שאין לה בעיה עם הלבד, הלכה כל יום למועדון בבוקר בימי חמישי נסעה באוטובוס לשמוע הרצאות במכללה למבוגרים בקרית אונו, אנחנו כיבדנו את רצונה וגם התעצלנו להתעסק עם הבירוקרטיה שמצריכה הבאת עובד זר.

לאחר שנתיים בהם נאלצנו כמה פעמים לקחת אותה למיון, עקב אותה חולשה מסתורית. מכיוון שאיננו יכולים להיות אתה כל היום החלטנו להביא לה מטפלת פיליפינית. הפעם לא ויתרנו למרות התנגדותה העזה.

ערב אחד הגעתי לביתה ויחד איתה חיכינו לבחורה שאמורה להגיע הישר מהפיליפינים.

הייתי במתח, ואמי בעצבים בכל זאת אישה זרה מארץ רחוקה איננו יודעים עליה כלום, מדברת אנגלית, אמי לא שולטת בשפה כל כך. איך תתקשר איתה? אמי כעסה מאד אמרה שתסלק אותה ברגע שתכנס. כעסה על זה שאנחנו ילדיה החלטנו עבורה והעמדנו אותה בפני עובדה מוגמרת. כל הכעס הזה שלה הכאיב לי גרם לי לנקיפות מצפון, איך אני שוב לא עומדת בציפיות שלה ממני, איך אני עושה דבר בניגוד לרצונה.

דפיקה בדלת, נכנסו אבי מהחברה שדרכה הגשנו בקשות, אחריו נכנסה טסי, בחורה קטנטונת וצנומה עם מזוודה גדולה. טסי חייכה. אמי כבר הייתה על סף התפרצות אמרה בכעס אני לא רוצה אותה, תקחו אותה ואם לא אני אגרש אותה בעצמי. מה פתאום שאישה זרה תישן איתי בביתי. פרצי הזעם האלה חזרו על עצמם כמה פעמים, וכמה פעמים נאלצתי לבוא אליה ולהרגיע הן אותה והן את טסי. אמי הייתה אישה נעימה וסבלנית אך הדימנציה והשינוי הגדול הזה בחייה. 15 שנה חייתה עצמאית לבד כאלמנה, פתאום הבאנו לה אישה שלא מדברת את שפתה שמנהגיה אחרים שהאוכל שלה שונה. וכשאמרנו לאמי שהיא אכן לא זקוקה לעזרה פיזית אבל בתור חברה שלא תהיה לבד שיהיה לה עם מי לשוחח, אז היא מיד נחרה בבוז, עם מי יש לי לשוחח? היא {טסי} נסגרת בחדרה ומשחקת בטלפון שלה לא מדברת איתי כלום, לא משחקת איתי נניח שש בש או משהו כזה. אז כרגיל אני מתיישבת מול המחשב ומשחקת ברידג' כמו לפני שהגיעה. איזה תרומה היא תורמת לי? חבל משלמים לה. כל פעם שטסי קנתה מאכל שאמי לא הכניסה לביתה לפני, זה עורר את זעמה, שתקנה מכספה היא אמרה את זה אני לא אוכלת והיא צריכה לאכול את מה שקונים לבית הזה. גם אם זה היה יוגורט או מעדן מחברה אחרת שהיא הייתה מורגלת. הרגלי הנקיון של טסי הכעיסו אותה.

בקיצור כל מה שטסי עשתה עיצבן אותה, היא הייתה חשדנית כלפיה, שלא תחטט שלא תגנוב וכדו'.

החשדנות קיננה גם בי למרות שניסיתי להסתיר מאמי, לאור הסיפורים על מטפלים ומטפלות זרים וההתנהגות שלהם, נכון לא כולם כאלה ניסיתי להרגיע את עצמי אבל זה לא מנע ממני להתקין מצלמות במקומות אסטרטגיים בבית, ואז כל פעם שאמי חששה להשאיר אותה לבד לכמה שעות אמרתי לה יש מצלמות והיא יודעת היא לא תעיז לגנוב מחדרך.

"מה אני צריכה זנב אחריי??" חזרה ואמרה, "איזו מין חברה זו שלא יושבת ומשוחחת איתי?" היא מנקה את הבית אמא, אמרתי, כן ומי בדיוק מלכלך אותו? ענתה הבית תמיד נקי, וגם קניות אני יכולה לעשות בעצמי. לפעמים לא היו לי תשובות.

טסי, {בת 27} נכנסה מהר מאד לעניינים, ניקתה, קנתה, נמנעה מלהחזיק לאמי את היד ברחוב, אחרי נסיון אחד שעשתה ונדחפה על ידה בזעם. כשאמי הלכה למועדון היא מיד קפצה לקניון שעל יד נפגשה עם חברות עשתה קניות. ניסתה לשכנע את אמי לרדת למטה לגינה כדי שאמי תשב יחד עם כל הקשישות ותקשקש והיא תשב צד עם חברותיה. אמי שלא ראתה עצמה חלק מאותן נשים מוגבלות {פיזית ושכלית} שנאה ישיבה בגינה בחוסר מעש לא הסכימה.

לטסי יש אח שחי כאן ועובד כבר כמה שנים וכן אחות שגרה בלונדון אף היא עבדה כאן כמה שנים ואף יודעת עברית, היה לה ממי ללמוד ולקבל עצות.

למעט אותה פעם ראשונה שנסעה באוטובוס לחופשת סופ"ש ואחרה להגיע, היא הייתה צייתנית לכאורה. יחד עם זה על כל מה שחשבה שמגיע לה היא מיד שלפה את החוזה, ואמרה זה מגיע לי לפי החוזה, גם על דברים שלא מגיע לה, היא כל הזמן ניסתה לסדר לעצמה הנחות כאלה ואחרות. אנחנו הופתענו כל פעם מחדש מכיוון שחשבנו שאנחנו מספיק נדיבים איתה ומתחשבים ברצונותיה. חשבנו שאם הכנסנו מישהו הביתה הוא כבר הופך להיות בן משפחה, התבדינו. אחרי הכל היא באה לכאן לעבוד ולהרוויח כסף ללא שום סנטימנט. הייתה מבקשת כל מיני בקשות שעל פניו נראו תמימות לפעמים אפשרתי ואז במחשבה שנייה הבנתי שטעיתי שאפשרתי. פעם אחת נתתי לה כסף נוסף כדי שבכל פעם שאמי תגיד לה את זה תקני מכספך היא תוציא את הכסף שנתתי לה ותקנה כאילו מכספה. יום אחד הביאה לי קבלות על קניה בחנות בתחנה המרכזית שמוכרת פרודוקטים מהמזרח. כעסתי מכיוון שאני נתתי את הכסף בדיוק כדי למנוע עימותים בינה ובין אמי ולא כדי לקנות מצרכים אחרים, לזה היא מקבלת כסף בנפרד. כעסתי גם על עצמי שהיא מביאה אותי לנהוג בקטנוניות, להתחשבן, על דברים בסיסיים לכאורה. פעם אחת כשאמי אמרה לה תאכלי מה שיש במקרר {המקרר היה מלא}, אין צורך לקנות דברים נוספים, היא מיד התקשרה לחברה והתלוננה שמרעיבים אותה ולא נותנים לה לאכול מה שהיא רוצה. נאלצתי אני לרצות אותה כל הזמן, כדי שתמשיך לנהוג יפה ובסבלנות באמי. גם כשהיא גנבה מעטפת כסף שהייתה מונחת על השידה ליד אמי, יכולנו להתבונן בסרטון השמור של המצלמה ולגלות אבל לא עשינו את זה, אמרנו לה שלא חושדים בה רק כדי שתמשיך לטפל יפה באמי. לימים אמי חלתה מאד והיא אכן טיפלה בה טוב, גילתה יוזמה ומצאה דברים כדי להקל עליה. בתקופה הזו כל יום הגעתי לבית אמי ושחררתי אותה לכמה שעות כדי שתלך ותתאוורר עם חברותיה בקניון. אז פנתה ושאלה אם תוכל לצאת ב5 בבוקר לעשות ג'וגינג כי מימלא אמי מתעוררת ב8. לכאורה זה הכל בקשות קטנות ותמימות, אך נראה היה שככל שאפשרתי יותר היא ביקשה עוד דבר קטן נוסף שעל פניו נראה צנוע.

אמי נפטרה לבסוף וטסי עבדה אצלנו רק שישה וחצי חודשים היא הייתה בסדר, נעימה ועדינה, טיפלה טוב באמי בימיה האחרונים, בכל זאת נפרדתי ממנה בהרגשה חמצמצה משהו. גם בגלל מעטפת הכסף {1000 ש"ח} גם בגלל שנתתי לה המון דברים כשנפרדתי ממנה, וחרי זה גיליתי כל מיני סחיבות קטנות שעשתה. גם בגלל ששילמתי לה יותר ממה שהייתה צריכה לקבל היא עדיין ביקשה פיצויים כלומר משכורת של חודש נוסף שלא הגיע לה עקב הזמן המועט שעבדה בשירותינו.לסיכום: מקווה שלא אצטרך להעסיק/להזדקק  לעובדת זרה בעתיד, או כמו שאמרה אמי לא להיות לנטל, לא ליפול, לא לאבד את השליטה על גופי על רוחי. פשוט למות בלי הקדמות.

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות
צפו בסרטו, זו הייתה אמי הקוראת בקפה.

http://www.magisto.com/video/MwYGI1UHC2psXBtpYw?
c=e&l=mmr1&tp=AgMCXjUmPFYXAFleWys9XkAEXQwMeG1TFFJYW1ksalNABQ0PWStpWVcUCUkFOioIFDkFXlc5MQ8UCTNIDy48ElcTH18YEDEPTFdcDF17YFNFXkpZAi42BRQKUV8HLjEH&trydeeplink

 

אמא ומיני הכלבה_1 אמא ומיני הכלבה_2

 

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

לרכב אל החופש

מצגת זאת דורשת JavaScript.

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

באחד הימים החמים האלה של אוגוסט לקחנו את הילדים לרכב קצת בחוות הסוסים "לרכב אל החופש" במושב ינוב.

זו חווה לרכיבה טיפולית שמתמחה בטיפול בהפרעת קשב וריכוז קשים ובעיות רגשיות אחרות, בשיטה ייחודית באימון אישי.

מכיוון שהחווה מיועדת  לכל סוגי האוכלוסייה, ילדים משפחות, קבוצות וארגונים.

באנו סתם לרכב, הגענו לפינת חמד קסומה בפאתי המושב חווה קטנה עם מספר סוסים יפייפים.

כשבאנו לבחור סוס לרכב עליו ישראל בעל החווה החליט לתת לנו להתנסות בחוויה אחרת סוג של פעילות שבד"כ הוא עושה עם ארגונים וקבוצות שבאות לגיבוש.

נכנסנו חמשתנו {שני מתבגרים ושלושה מבוגרים} לתוך השטח המיועד לרכיבה, ישראל ביקש שנתכנן ונסדר מסלול בעזרת צינורות שהיו שם, וניקח את הסוס לאורך המסלול שסידרנו. הסבירו לנו שהסוס מבין וקולט בעזרת המסר שניתן לו והוא ילך לאן שנוביל. התלהבנו והתחלנו לתת לסוס הוראות בתחילה הוראות נחמדות אחרי ניסינו למשוך אותו לחבק אותו וכו' כל אחד ניסה מזלו בתורו. הסוס לא זז והפנה את ראשו הצידה. אז הגיע ישראל לעזרתנו, ואבחן את הסיטואציה, שהרבה אנשים נתנו לו הוראות אז הוא היה מבולבל, לא היה מנהיג שייקח פיקוד כדי שהסוס יוכל לסמוך עליו, לא הייתה מטרה מוגדרת, על כן גם לא דבקנו בה, אנחנו באנו כאמור לכיף אז לא לקחנו את עניין הולכת הסוס ברצינות על כן הוא לא שמע בקולנו. מיותר לציין שכאשר הבנו את ההסבר שישראל נתן לגבי הסוס ומה זה אומר עלינו, נתנו את הסוס לאמיר בן ה14 והוא הוליך אותו בלי חבל רק על ידי דיבור וקליקים בלשון.

הייתה חוויה מרתקת לראות איך הסוס משקף לנו בעצם את ההתנהגות שלנו, מי לוקח מנהיגות ונסוג לאחור, מי לא דבק במטרה, מי לא מעביר מסר {אני} ברור וחד משמעי {רלבנטי גם בחינוך ילדים}.

מי משיג את המטרה ונכנס לשאננות ולא בודק שהעניינים זורמים. וכדו'

בסוף גם רכבנו.

פורסם ב צילום ופלסף

היום שאחרי

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות.

בוקר היום השביעי, בבוקר הזה עולים לקבר. תמו שבעת הימים בהם ישבנו והתאבלנו על מות אמי.

השבעה הייתה אכן מנחמת הגיעו המון אנשים לא היינו רגע לבד, חברים ומשפחה באו חיבקו ניחמו. אני במצב תשישות, לא זוכרת מי היה. כל הזמן מדברת, מספרת לכולם איך מצאתי אותה מה היה לפני ומה היה אחרי. ישנה במיטתה ממששת את חפציה, לא קולטת.

מצד אחד הקלה, לא לראות אותה בסבלה יותר. אמי לא סבלה מכאבים, היא סבלה מהעובדה שהיא שוכבת במיטה חסרת אונים על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, ללא יכולת לקום, מביטה בתקרה כל היום, או אם הגיע מבקר כלשהו היא הפנתה אליו מבטה ודיברה חלושות.

הקלה לא לראות אותה מרזה {ההזנה היחידה שהייתה לה, נוזלית} עד שגופה היה עצמות ועור רפוי מכסה אותן. בימיה האחרונים נראתה כמו ניצולת שואה.

הקלה מהעומס הרגשי שנפל עלי, לתמרן בין העבודה ,לבין ביתי, ולהגיע כל יום להיות איתה כמה שעות.

ביום השביעי התעוררתי מוקדם, הסתובבתי בבית, השמש שחדרה בין חרכי התריסים ציירה פסים מדויקים של אור וצל.

העפתי מבט על הכיסא המיותם מול שולחן המחשב עליו בילתה שעות רבות.

דודה לולו {אחותה} התעוררה אף היא מחשבת קיצה לאחור, ממלמלת בוכיה, עכשיו תורי, עכשיו תורי.

אור יהודה מתעוררת, מבט אל הנוף האפרורי של הבניינים המוזנחים, כביסה צבעונית בולטת על רקע הקירות האפורים, אנטנות של פעם, כאלה שנראות כמו עצמות דגים על הגגות, מתערבבות עם דודי השמש וצלחות הלווין. השמים בצבע תכלכל מתחילים להבהיר, מטוס עובר.

נוף בית הורי {הורי עברו לכאן כשכבר הייתי בוגרת – לא גדלתי כאן}.

נסענו לבית הקברות בקריית שאול שם נקברה בצמוד לאבי, שם באולם בו נקברה הכל נראה סוראליסטי. היא נקברה בקיר או איך שתקראו לזה, בתיבת דואר או כמו פיצה שנכנסת לתנור. היכן שפנית ראית מדרגות שצמודות לקיר, צמודות לקבר שנמצא גבוה יותר. זה נראה כמו מדרגות עליה למטוס או עליה לשמים, לרגע נדמה היה שתיכף המת יצא וירד בגאון במדרגות כמו היה וי.אי.פי. גילוי נאות, לנו זה נראה מספיק מכובד וממש לא אכפת היכן נקברה מכיוון שאמי אמרה שאחרי המוות הכל לא חשוב, כל הטקסים וכיבודים והתפילות, כלום. החיים יותר חשובים מהכל.

חזרנו מבית הקברות איש איש לביתו, אני חזרתי לבית אמי יחד עם המטפלת הפיליפינית. בדרך תלשתי את מודעת האבל שהיתה תלויה על העץ בכניסה. ניקינו את הבית, זרקנו דברים שיכולים להתקלקל או למשוך חרקים. רוקנו את מגירת התבלינים , לאמי היו המון תבלינים בצנצנות קטנות של גרבר. בכלל מצאנו המון צנצנות המון דברים אחרים שאגרה ושלדעתה יום אחד יהיה להם שימוש.

משסיימנו נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי, בכי הרבה יותר כואב ועמוק מאשר בלוויה או ברגע שלקחו אותה על אלונקה מהבית.

בכי של פרידה, בכי של רחמים עצמיים, על תום הפרק הזה בחיי. חיי שהכרתי עד עתה עם נוכחות אמי לצידי, איננו עוד.

זו הפעם האחרונה שאני עוזבת את הבית הזה כפי שהכרתי, הבית שהיה בית הורי החם.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

{מילים ולחן מוטי המר}

 

פורסם ב צילום ופלסף

תם ונשלם

אמא

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

את ההספד הזה כבר כתבתי מזמן בראשי, מהרגע שנודע לי שחלית התחלתי את תהליך הפרידה. כל הזמן קיווית שלא תכבידי על אף אחד שלא תהיי לנטל עלינו ילדייך, כשהתקשרנו תמיד אמרת שהכל בסדר גם שכלום לא היה בסדר. את לא הכבדת לא עייפת הכל היה בנחת ובשלווה גם בזמן מחלתך, לא התלוננת, קיבלת הכל בהשלמה. לכל מי שעלה לבקרך אמרת תודה. מתת מות צדיקים עצמת עיניך בשנתך בשקט, ללא דרמה מיותרת. היית אישה אצילה ואהובה, גם במותך. אני שמחה שהיית מוקפת במשפחה וחברים עד יום מותך ושיכולנו להגיד לך בחייך כמה אנחנו אוהבים אותך. היית השראה לכולנו, כך נזכור אותך חכמה, משעשעת, בעלת אינטואיציה רבה, תמיד ידעת דברים עלינו לפנינו. 

עשית לכולנו הכל יותר קל, אוהבת אותך ותמיד אוהב.

כמו בשיר "אבא חבר אמר לי לכתוב שיר עליך" כאן חבר אמר לי לכתוב פוסט על מות אמי.

כשהעירקים רוצים להודיע על מותו של אדם, לא אומרים ההוא מת, אומרים ההוא,

הכל בא אל מקומו, {כול שיין קעאד במקאנו} הלך לביתו האמיתי, הבית שאותו הוא כבר לא יוריש.

כלומר זה הסדר של העולם, בן אדם נולד גדל מתפתח עושה מה שעושה עם חייו, חלק נהנים יותר, חלק פחות, חלק סובלים חלק פחות. אנשים נעשים עשירים אוגרים כספים, מבזבזים כספים. חלק מסתפקים במועט משקיעים בעולם רוחני. אלה אוכלי בשר ואלה צמחונים/טבעונים. נלחמים כל הזמן, איש איש על הדברים החשובים לו.

בסוף האדם מת לבד עירום ועריה. גם כאן איש איש באמונתו, חלק מונחים בארון פתוח לבושים בהידור מטופחים מאופרים ועם הדברים היקרים שלהם איתם.

אצלנו {היהודים} רוחצים מטהרים את הגוף במקרה של אמי גם הסירו את הלק האדום מהציפורנים.

כשכתבתי על אמי שהיתה במיטת חוליה, ושיתפתי את תחושותיי, זה היווה פורקן ונחמה, להניח את מכאובי על המקלדת. השיתוף לא היה מחויב מבחינתי אך כשראיתי שאחרים כואבים יחד איתי מזדהים, מנחמים זה עשה לי טוב.

בלילות האחרונים כשחזרתי מבית אמי הרגשתי לבד, אני עם כאבי שאף אחד לא יוכל להבין {הנחה מוטעית כמובן, כי כל אחד מאיתנו חווה אובדן כזה או אחר בשנות חייו, או כאב של פרידה}.

כל חבריי היו טרודים בענייניהם, גם אם חשבתי להזמין מישהו לשתות איתי משהו, לצאת להתאוורר, לא יכולתי מכיוון שהייתי מגיעה רצוצה אחרי יום עבודהוהתרוצצות, לאחר שישבתי ליד אמי ליטפתי וראיתי אותה מתמוססת, דועכת, נגמרת מול עיני, ולחזור בלילה הביתה אל בתי שזקוקה לחברתי גם.

הרגשתי לבד.

בלילה האחרון של חייה, הייתה לי תחושה של סוף אז קראתי לאחי ונשארנו לישון איתה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי, ניגשתי למיטתה וראיתי שהיא ישנה ונושמת נשימות עמוקות.

נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר. לאחר כמה דק' חזרתי שוב והיא הייתה קרה, לא נשמה, ידיה קצת קפוצות. בדקתי דופק, אך לא היה. ישרתי את אצבעותיה הקפוצות, הוצאתי את הטבעות מידיה וקראתי לאחי.

פעלתי כמו אוטומט…. התקשרתי לדודה לולו, אחותה, שתבוא להיפרד ורק אח"כ הזמנו רופא שיקבע את מותה, כדי שנתחיל סידורי הלוויה. חשוב היה לנו לקבור אותה באותו יום שישי כדי שלא נטלטל את גופתה שתשכב במקרר עד יום שני. {עקב שבת ותשעה באב}.

התחלנו להתקשר לבני המשפחה להודיע על מועד הלוויה, אני לא התחשק לי להתקשר לאף אחד, לא לחברים, לא למקום העבודה, לא אפשרתי לאנשים לזכות במצווה לבוא לנחם, לחבק אותי או לכבד את אמי בדרכה האחרונה… טוב רק למעטים הקרובים ביותר.

לשמחתי יש לי משפחה גדולה ומלוכדת,  הייתה היענות גדולה ומיידית מכל חלקי הארץ. וגם המעט חברים שהזמנתי הגיעו. כולם חיבקו אותי וזה היה מנחם ומחמם. אז כבר לא הרגשתי כל כך לבד.

השבעה

כאן שוב נתגלתה עצומתה של המשפחה שלי, ההתגייסות הזו של כולם להיות איתנו לעודד, לארח, לספר ולהתבדח, הנוכחות הזו מחזקת אותי!!

לכאן גם הגיעו כל מיני חברים ממעגלים שונים בחיי שנתנו לי להרגיש חבוקה ואהובה.

אני כבר לא לבד…….גם אם איבדתי את אמי.

פורסם ב צילום ופלסף

עד שאלוהים יחליט להוציא את הפלאג

אמא 1 אמא2

צילום תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

כן אנחנו בהמתנה, אמא שלי כבר לא אוכלת כלום, בקושי שותה. אני חושבת שהיא לא יכולה להרזות יותר וכל יום אני מוצאת אותה יותר רזה, אני פוחדת להזיז אותה להטיב את התנוחת השכיבה שמא אשבור משהו. עור ועצמות. השבוע ראיתי אותה ממששת איזו בליטה, נגעתי בה גם אני והבחנתי שאלה הן הצלעות שבולטות ואין בשר לרפד אותן.

אמי אמרה פעם שהאמא מטפלת בילדים שלה במסירות ואהבה ללא צפיה לתמורה כלשהיא, אבל לילדים קשה לטפל בהוריהם.

אז לא קשה לי אני באה כל יום לביתה אוחזת בידה, מלטפת את פניה לפעמים אומרת משהו ולפעמים רק מביטה בי בעינים הצהובות {מהבילורבין} העצובות ולא אומרת כלום.

נזכרתי שאמרה פעם שהאדם על אף שהזדקן ויודע שקיצו קרב הוא לא רוצה למות, הוא נאחז בחיים, נראה לי שכך גם היא, נאחזת. למרות שאין כבר טעם. הוא כבר לא תבריא, גם היא יודעת את זה, שוכבת ככה במיטתה ללא יכולת לקום, מדברת חלושות בקושי פותחת את העינים. היא ברשימת ההמתנה.

עד שאלוהים יחליט להוציא את הפלאג.

היא בביתה במיטתה וזה הרבה יותר נוח לבקר. מגיעה כל יום נשכבת לידה במיטה לנוח קצת, מנשנשת משהו מהמקרר, ולא יודעת אם אני רוצה שתמות או שתחיה עוד קצת, אחרי הכל ידה עדיין חמה מלטפת את לחיי אומרת לי שהיא אוהבת אותי.

אין סודות שהיא חייבת לספר לי, אין דברים שלא נאמרו כבר בעבר.

אמי זכתה שנגיד לה כל הזמן, שאוהבים אותה, בעיקר הנכדים שהעריצו אותה ואת חוכמתה.

גם לי יש עכשיו את כל הזמן שבעולם להגיד לה, אבל אין לי שום דבר מיוחד להגיד לה שלא אמרתי בעבר, רק מלטפת את ידה והיא מצידה לוחצת את ידי. מביטה בי ויודעת שאלה הרגעים האחרונים שלנו יחד.

בעתיד יהיה לי רק את רוחה את נשמתה מעל, את השראתה.

כבר לא יהיה לי העונג לבוא אליה שתקרא לי בקפה, שתעודד כשמישהו בעבודה עיצבן, או בכלל.

שתגיד שהכל יהיה בסדר שיש חלל ריק ,ושדג גדול מחכה לי מעבר לפינה, שזה סכום כסף שעומד ליפול בחיקי, שיש לי נסיעה לא כל כך ארוכה, שיש אירוע עם הרבה אנשים ושאהיה מוקפת.

שיש מישהו שעומד מאחורי ומאיר לי את הדרך.

רק היא תהיה שם בחלל ותאיר לי את הדרך.