פורסם ב צילום ופלסף

משפחה גרעינית

familyצילום תמר מצפי, כל הזכויות שמורות (C)

משפחה גרעינית או תמונה של געגוע, פעם היינו משפחה כזאת. אמא אבא ושלושה ילדים.

ראשונה מתה סימה אחותי, שקראו לה שמחה כשנולדה.  נולדה בשנת תש"ח מתה בשנת תשמ"ח. היא מתה בחודש אדר, חודש של צהלה ושמחה, ציוותה עלינו לשיר לכשתמות,  לא הצלחנו בלוויה ולא בהמשך. פעם אחת ארגן שאול האלמן שלה ערב שירה עם ניסים באלי בגיטרה. שרנו ובכינו. מאז אנחנו נפגשים בכל ב' באדר ליד קברה.

שני מת אבי, בא' בתשרי, ראש השנה. בזמן הזה הייתי כבר בתהליכי פוריות, ומיד אחרי יום השנה לפטירתו נסעתי להביא את בתי.

שלישית מתה אמי, בט' באב. יום האבל לחורבן בית המקדש. אכן חרב עלינו הבית שאמי הייתה בו עמוד התווך. וכל ארבעת העמודים יחד. היא שאיחדה וקיבצה והחזיקה את המשפחה על כתפיה, הלכה לה לעולם שכולו טוב.

כולם מתו בתאריכים בעלי משמעות, הן בלוח השנה והן עבורי.

כולם מתו.

family 3

פורסם ב צילום ופלסף

היום שאחרי

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות.

בוקר היום השביעי, בבוקר הזה עולים לקבר. תמו שבעת הימים בהם ישבנו והתאבלנו על מות אמי.

השבעה הייתה אכן מנחמת הגיעו המון אנשים לא היינו רגע לבד, חברים ומשפחה באו חיבקו ניחמו. אני במצב תשישות, לא זוכרת מי היה. כל הזמן מדברת, מספרת לכולם איך מצאתי אותה מה היה לפני ומה היה אחרי. ישנה במיטתה ממששת את חפציה, לא קולטת.

מצד אחד הקלה, לא לראות אותה בסבלה יותר. אמי לא סבלה מכאבים, היא סבלה מהעובדה שהיא שוכבת במיטה חסרת אונים על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, ללא יכולת לקום, מביטה בתקרה כל היום, או אם הגיע מבקר כלשהו היא הפנתה אליו מבטה ודיברה חלושות.

הקלה לא לראות אותה מרזה {ההזנה היחידה שהייתה לה, נוזלית} עד שגופה היה עצמות ועור רפוי מכסה אותן. בימיה האחרונים נראתה כמו ניצולת שואה.

הקלה מהעומס הרגשי שנפל עלי, לתמרן בין העבודה ,לבין ביתי, ולהגיע כל יום להיות איתה כמה שעות.

ביום השביעי התעוררתי מוקדם, הסתובבתי בבית, השמש שחדרה בין חרכי התריסים ציירה פסים מדויקים של אור וצל.

העפתי מבט על הכיסא המיותם מול שולחן המחשב עליו בילתה שעות רבות.

דודה לולו {אחותה} התעוררה אף היא מחשבת קיצה לאחור, ממלמלת בוכיה, עכשיו תורי, עכשיו תורי.

אור יהודה מתעוררת, מבט אל הנוף האפרורי של הבניינים המוזנחים, כביסה צבעונית בולטת על רקע הקירות האפורים, אנטנות של פעם, כאלה שנראות כמו עצמות דגים על הגגות, מתערבבות עם דודי השמש וצלחות הלווין. השמים בצבע תכלכל מתחילים להבהיר, מטוס עובר.

נוף בית הורי {הורי עברו לכאן כשכבר הייתי בוגרת – לא גדלתי כאן}.

נסענו לבית הקברות בקריית שאול שם נקברה בצמוד לאבי, שם באולם בו נקברה הכל נראה סוראליסטי. היא נקברה בקיר או איך שתקראו לזה, בתיבת דואר או כמו פיצה שנכנסת לתנור. היכן שפנית ראית מדרגות שצמודות לקיר, צמודות לקבר שנמצא גבוה יותר. זה נראה כמו מדרגות עליה למטוס או עליה לשמים, לרגע נדמה היה שתיכף המת יצא וירד בגאון במדרגות כמו היה וי.אי.פי. גילוי נאות, לנו זה נראה מספיק מכובד וממש לא אכפת היכן נקברה מכיוון שאמי אמרה שאחרי המוות הכל לא חשוב, כל הטקסים וכיבודים והתפילות, כלום. החיים יותר חשובים מהכל.

חזרנו מבית הקברות איש איש לביתו, אני חזרתי לבית אמי יחד עם המטפלת הפיליפינית. בדרך תלשתי את מודעת האבל שהיתה תלויה על העץ בכניסה. ניקינו את הבית, זרקנו דברים שיכולים להתקלקל או למשוך חרקים. רוקנו את מגירת התבלינים , לאמי היו המון תבלינים בצנצנות קטנות של גרבר. בכלל מצאנו המון צנצנות המון דברים אחרים שאגרה ושלדעתה יום אחד יהיה להם שימוש.

משסיימנו נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי, בכי הרבה יותר כואב ועמוק מאשר בלוויה או ברגע שלקחו אותה על אלונקה מהבית.

בכי של פרידה, בכי של רחמים עצמיים, על תום הפרק הזה בחיי. חיי שהכרתי עד עתה עם נוכחות אמי לצידי, איננו עוד.

זו הפעם האחרונה שאני עוזבת את הבית הזה כפי שהכרתי, הבית שהיה בית הורי החם.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

{מילים ולחן מוטי המר}

 

פורסם ב צילום ופלסף

תם ונשלם

אמא

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

את ההספד הזה כבר כתבתי מזמן בראשי, מהרגע שנודע לי שחלית התחלתי את תהליך הפרידה. כל הזמן קיווית שלא תכבידי על אף אחד שלא תהיי לנטל עלינו ילדייך, כשהתקשרנו תמיד אמרת שהכל בסדר גם שכלום לא היה בסדר. את לא הכבדת לא עייפת הכל היה בנחת ובשלווה גם בזמן מחלתך, לא התלוננת, קיבלת הכל בהשלמה. לכל מי שעלה לבקרך אמרת תודה. מתת מות צדיקים עצמת עיניך בשנתך בשקט, ללא דרמה מיותרת. היית אישה אצילה ואהובה, גם במותך. אני שמחה שהיית מוקפת במשפחה וחברים עד יום מותך ושיכולנו להגיד לך בחייך כמה אנחנו אוהבים אותך. היית השראה לכולנו, כך נזכור אותך חכמה, משעשעת, בעלת אינטואיציה רבה, תמיד ידעת דברים עלינו לפנינו. 

עשית לכולנו הכל יותר קל, אוהבת אותך ותמיד אוהב.

כמו בשיר "אבא חבר אמר לי לכתוב שיר עליך" כאן חבר אמר לי לכתוב פוסט על מות אמי.

כשהעירקים רוצים להודיע על מותו של אדם, לא אומרים ההוא מת, אומרים ההוא,

הכל בא אל מקומו, {כול שיין קעאד במקאנו} הלך לביתו האמיתי, הבית שאותו הוא כבר לא יוריש.

כלומר זה הסדר של העולם, בן אדם נולד גדל מתפתח עושה מה שעושה עם חייו, חלק נהנים יותר, חלק פחות, חלק סובלים חלק פחות. אנשים נעשים עשירים אוגרים כספים, מבזבזים כספים. חלק מסתפקים במועט משקיעים בעולם רוחני. אלה אוכלי בשר ואלה צמחונים/טבעונים. נלחמים כל הזמן, איש איש על הדברים החשובים לו.

בסוף האדם מת לבד עירום ועריה. גם כאן איש איש באמונתו, חלק מונחים בארון פתוח לבושים בהידור מטופחים מאופרים ועם הדברים היקרים שלהם איתם.

אצלנו {היהודים} רוחצים מטהרים את הגוף במקרה של אמי גם הסירו את הלק האדום מהציפורנים.

כשכתבתי על אמי שהיתה במיטת חוליה, ושיתפתי את תחושותיי, זה היווה פורקן ונחמה, להניח את מכאובי על המקלדת. השיתוף לא היה מחויב מבחינתי אך כשראיתי שאחרים כואבים יחד איתי מזדהים, מנחמים זה עשה לי טוב.

בלילות האחרונים כשחזרתי מבית אמי הרגשתי לבד, אני עם כאבי שאף אחד לא יוכל להבין {הנחה מוטעית כמובן, כי כל אחד מאיתנו חווה אובדן כזה או אחר בשנות חייו, או כאב של פרידה}.

כל חבריי היו טרודים בענייניהם, גם אם חשבתי להזמין מישהו לשתות איתי משהו, לצאת להתאוורר, לא יכולתי מכיוון שהייתי מגיעה רצוצה אחרי יום עבודהוהתרוצצות, לאחר שישבתי ליד אמי ליטפתי וראיתי אותה מתמוססת, דועכת, נגמרת מול עיני, ולחזור בלילה הביתה אל בתי שזקוקה לחברתי גם.

הרגשתי לבד.

בלילה האחרון של חייה, הייתה לי תחושה של סוף אז קראתי לאחי ונשארנו לישון איתה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי, ניגשתי למיטתה וראיתי שהיא ישנה ונושמת נשימות עמוקות.

נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר. לאחר כמה דק' חזרתי שוב והיא הייתה קרה, לא נשמה, ידיה קצת קפוצות. בדקתי דופק, אך לא היה. ישרתי את אצבעותיה הקפוצות, הוצאתי את הטבעות מידיה וקראתי לאחי.

פעלתי כמו אוטומט…. התקשרתי לדודה לולו, אחותה, שתבוא להיפרד ורק אח"כ הזמנו רופא שיקבע את מותה, כדי שנתחיל סידורי הלוויה. חשוב היה לנו לקבור אותה באותו יום שישי כדי שלא נטלטל את גופתה שתשכב במקרר עד יום שני. {עקב שבת ותשעה באב}.

התחלנו להתקשר לבני המשפחה להודיע על מועד הלוויה, אני לא התחשק לי להתקשר לאף אחד, לא לחברים, לא למקום העבודה, לא אפשרתי לאנשים לזכות במצווה לבוא לנחם, לחבק אותי או לכבד את אמי בדרכה האחרונה… טוב רק למעטים הקרובים ביותר.

לשמחתי יש לי משפחה גדולה ומלוכדת,  הייתה היענות גדולה ומיידית מכל חלקי הארץ. וגם המעט חברים שהזמנתי הגיעו. כולם חיבקו אותי וזה היה מנחם ומחמם. אז כבר לא הרגשתי כל כך לבד.

השבעה

כאן שוב נתגלתה עצומתה של המשפחה שלי, ההתגייסות הזו של כולם להיות איתנו לעודד, לארח, לספר ולהתבדח, הנוכחות הזו מחזקת אותי!!

לכאן גם הגיעו כל מיני חברים ממעגלים שונים בחיי שנתנו לי להרגיש חבוקה ואהובה.

אני כבר לא לבד…….גם אם איבדתי את אמי.

פורסם ב צילום ופלסף

אמי זכרונה לברכה

אמא בצעירותה אמא 3אמא ומיני 1 אמא ומיני 2 אמא מול המחשב  היד של אמא

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

היא עוד לא מתה, ואני כבר נפרדת. מביטה בה מבעד לדלת והיא שוכבת בשקט במיטה מדי פעם מזיזה יד או רגל, נכנסת אליה רואה שהיא עדיין נושמת. אוחזת בידה המשורגת ורידים היד כמע שקופה רואים דרכה את העצמות הורידים, צפרניים ארוכות עשויות יפה צבועות לק אדום שבתי מרחה לפני כמה שבועות, ויש כבר פס ציפורן שקוף חסר לק, מראה שהציפורן צמחה קצת. הלק האדום בולט מאד על רקע גופה הצהוב, צהוב עז כאילו מרחו אותה בכורכום, זה הבילוריבין כך למדתי להכיר, זה פיגמנט צהוב המופרש מהמרה שנוצר מפרוק המוגלובין.

מידי פעם אני אוחזת בידה מלטפת והיא מחזירה בלחיצה מאשרת לי שהיא מודעת שאני שם ואני אוהבת.

מידי פעם פוקחת עיניים אומרת משהו, כל אורח שמגיע זוכה בחיוך ובדאגה כיצד עלה אליה. מתאמצת להשאר עירנית. כששואלים מה שלומה אומרת שהכל בסדר, לא תלונה לא מירמור. מודעת לזה שהיא הולכת למות, מידי פעם אומרת שזה שהיא ככה שוכבת בחוסר אונים משול בעיניה למוות. או שמספרת על מלאך המוות שהוא לא בא ככה ולוקח את נפשו של האדם אלא מוצא לכל אחד סיבה, והיא מרגישה שהסיבה שלה נמצאה, והיא מייחלת כבר לעצום עיניים ולא לפקוח עוד, מבינה שזו דרכו של העולם. יחד עם זה אומרת שזה קצת מוקדם כי יכלה לתפקד עוד קצת כי עד לפני גילוי המחלה  הייתה אמי פעילה דינמית והיפר אקטיבית. כל יום יצאה מהבית עם אודם על השפתיים שמלה יפה ממבחר השמלות שתפרה לעצמה. עולה ויורדת כמה פעמים ביום 45 מדרגות {קומה שלישית על עמודים ללא מעלית}.

אני מספידה אותה כאן, כי האמא האהובה שהייתה לי איננה עוד. נעימה קוראים לה וכשמה כן היא נעימה.

אמי הייתה, אישה סקרנית וחקרנית, לא הפסיקה ללמוד גם בגיל 88, עד לא מזמן נהגה בעצמה ברכבה סוברו ג'סטי שמלאו לו 20 שנה, וכל פעם שאמרנו לה שתרפה שלא תיסע יותר ושהאוטו ישן ומיושן היתה אומרת אבל עוד לא הגעתי ל100.000 ק"מ אפילו. כשחלתה ונאלצנו לפנות את הרכב שלה שנחשב גרוטאה פן יגררו אותו מעיריה, היא נעצבה ואמרה אבל הצמיג עוד חדש החלפתי לא מזמן.

כל יום חמישי הלכה לשמוע הרצאות במרכז למבוגרים לכל טיול נרשמה. בפעם הראשונה שנסעה לחו"ל זה היה לאירופה הקלאסית חזרה כל כך נפעמת ואמרה אם צריך אז על הבן אדם למכור את התחתונים רק שתהיה לו אפשרות לנסוע. כל הארמונות בפריז החיו בעיניה את ההיסטוריה שלמדה וקראה מרי אנטואנט וכאלה. אח"כ בכל הזדמנות שהיתה לה לנסוע. היא נסעה תכננה קנתה כרטיסים ורק אח"כ הודיעה לאבי על יעד הנסיעה.

אמי היתה מומחית לכל דבר, את כל התיקונים בבית היא עשתה, כל אחד שרצה עיצה התקשר אליה אם כאב לנו משהו אם משהו הטריד אותנו, בעיות בעבודה וכו' היינו מתקשרים. או באים לקרוא בקפה היתה לה אינטואיציה מטורפת, היא חלמה חלומות וראתה דברים מבעוד מועד. בתקופה שלא היו בדיקות אולטרסאונד אמי היתה חולמת עבור בנות המשפחה וידעה את מין היילוד היא תארה אותו ואם היו לו בעיות בריאות היא ידעה אותן גם. סיפור ידוע במשפחה שלנו, היה בהריון של בת דודתי מאמריקה היא חלמה על בת , ושם בניו יורק אמרו לה שבאולטרסאונד רואים בן, וכבר ליגלגו עליה במשפחה שהיא איבדה את זה, טוב בסוף הרופאים טעו, נולדה בת.

היו לה קשיים רבים עלתה ארצה מעירק עם 3 ילדים גרה באוהל תחילה, אח"כ קיבלה בית בתל מונד, שהייתה מרוחקת מאד משאר המשפחה שלה שגרה רובה ככולה במרכז, רמת גן והסביבה. בתל מונד עבר אוטובוס אחד ביום לכיוון תל אביב, ואם היתה צריכה עזרה כלשהיא המשפחה היתה מרוחקת מכדי לעזור, כמובן שחוותה גם מצוקה כלכלית. כשנולדתי עברה המשפחה לגור ברמת פנקס, כדי להיות קרוב למשפחה  שם אני זוכרת אותה הולכת עם מחברת ביד ללמוד עברית אצל מורה שהגיעה פעם בשבוע.

אמי אישה חזקה נחושה ולוחמת, מצאה פתרונות יצירתיים לכל בעיה שנתקלה בה. כך גידלה אותנו באופטימיות תמידית. היא לא היתה אישה של חגיגות, של בטלה, תיעבה ישיבה סתמית בבית קפה, לא יכלה להנות מהחוסר מעש. לא נחה רגע כשבאתי לבקר אותה הייתי מתעייפת רק מלהתבונן בה.

היה לה סדר יום קבוע ואבוי אם משהו גרם לשינוי הזה, כל בוקר מוקדם נסעה לשחות 20 בריכות לערך אח"כ התעמלות כלשהיא, פעמיים בשבוע ברידג' בבריכה, ואח"כ חוזרת הביתה יושבת ליד המחשב ומשחקת ברידג' אונליין עם שחקנים מכל העולם. תודו שגם אתם התעייפתם כבר.

כשגרנו בתל מונד נפטרה בת אחת מהשלוש קראו לה כרמלה והיא לקתה בשיתוק  מוחין בזמן מגיפת הפוליו שתקפה את המדינה בשנות החמישים. {זה היה לפני שנולדתי}.

עם כל הצער אמי המשיכה את חייה ומאבק ההשרדות שלה בשנות השמונים איבדה  בת נוספת האמצעית, סימה, הפעם בת בוגרת יותר בת 40, סימה הקימה כבר משפחה והיו  לה ילדים. הצער היה כבד מנשוא. אך גם אחרי האובדן הזה, היא קמה כמו עוף החול והמשיכה לחייך אלינו ולא קיטרה לא ריחמה על עצמה, הראתה לנו שעדיין יש לה עבור מה לחיות.

מישהיא אמרה לי השבוע שכיף לי שאני נפרדת מאמא אהובה, כי לה לא היו הרבה זכרונות טובים מאמה.

לי יש זכרונות טובים, אמנם בגיל ההתבגרות היו לנו מריבות חיכוכים ואי הבנות, הייתי נערה מרדנית, יותר מאחיי. אז חשבתי שהיא קרה עצורה ולא מבינה, אבל כשהכרתי שבה אליי {כלומר עברתי את גיל ההתבגרות} ראיתי את יופיה, הפנימי והחיצוני.

תמיד שמרה על פאסון, שלא ישמעו או יראו השכנים, יום אחד סיפרה שאיש אחד מהמועדון שאליו הלכה כל בוקר ביקש לבוא לשתות קפה, אז אמרתי לה יופי אמא הנה יש לך מחזר {היא אלמנה כבר 15 שנה} קצת חברה, היא מיד הזעיפה פנים ואמרה מה פתאום, מה אני צריכה שהשכנים יגידו שאני מביאה גברים הביתה.

אמא שלי היא אחת הנשים החכמות שהכרתי, מעוררת השראה, יצירתית, משעשעת, דיברה בפתגמים {בערבית}.לא התלוננה ולא התמרמרה על גורלה, למרות שהיה לה הרבה סיבות לכך.

עוד דבר על אמא שלי בצעירותה כשנולדה לה בת {נולדו לה 3 ובן, נשארתי אני ואחי} היא עיקמה את הפרצוף כי העירקים אוהבים בנים. אבל היא רוותה נחת רבה מהבנות שלה, וכל הזמן הכתה על אותו חטא קדמון, שעיקמה את הפרצוף, הוסיפה ואמרה כמה היו טיפשים אז שהעדיפו בנים.

אני שמחה אמא שהוכחתי לך שהיה שווה ללדת אותי.

ואני משחררת אותך, את כבר לא צריכה לחיות בשבילי.