פורסם ב The story behined the scene, הסיפור מאחורי התמונה

תמר "המתקתקת" מרצה על צילום עיתונות והסיפור מאחורי התמונה

קראו על הרצאה שלי

צפו בקטע מתוך הרצאה של כ-50 דק'

פורסם ב טיולים ומסעות, טקסים וארועים דתיים

בארץ העבריים או 50 צורות לקשור מטפחת ראש

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות (C)

בכל שנה בתאריך ה-7/8 מתקיים אצל קהילת העבריים מדימונה, טקס חידוש הנדרים עם אלוהים, עם האדמה, הטבע, ועם ארץ ישראל. הטקס המסורתי הזה החל לפני 16 שנה ומאז בכל שנה בתאריך הזה, הם לובשים בגדים חגיגיים, הגברים בגלימות לבנות והנשים בשלל צבעים וכמובן עם מטפחת כיסוי ראש. לא מצאתי שום מטפחת דומה לשניה כל אחת קשרה בצורה יצירתית אחרת סוג של אמירה אישית.

בבוקר התקשרנו ויויאן ואני לאליקים בכיר בקהילה וביקשנו רשות לבוא ולתעד, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד תבואו לבושות צנוע ועם כיסוי ראש. נסענו לדימונה כדי להגיע לקראת 7 בערב, צבעי הנוף החלו להשתנות אט אט לצהוב אדמדם. הגענו לעיר אפרורית, פה ושם גינות שעשועים מלאות ילדים מתרוצצים, פנינו שמאלה בכיכר השלישית והגענו, קידם את פנינו שלט "ברוכים הבאים לכפר השלום" מין מתחם עם בתים קטנים וצפופים, הכל קטן ומצומצם "הרחובות" או אולי מעברים בין הבתים צרים וקצרים, ילדים מתגלצ'ים על השיפוע של המקלט. פה ושם מתגלגלים על אופניים קטנים. נראה היה שהגענו לאפריקה כולם לבושים בבגדים צבעוניים הנשים עם מטפחות בשלל צבעים כל אחת, בצורה מיוחדת לה, לפעמים המטפחת עשויה מאותו בד של השמלה ולפעמים בצבע אחר תואם. ולאן שהלכנו כל אחד שחלף על פנינו ברך לשלום או ברוכות הבאות, ילדים מנומסים שנתקלו בנו אמרו מיד סליחה. התחלנו לשאול על הטקס שלשמו באנו, ניגשנו אל חבורת נשים הדורה שישבה על ספסל, ניגשתי לאישה שהכי בלטה בעיני לבושה אדום בוהק ולראשה מצנפת/מטפחת קשורה לגובה. שמח-יה זה שמה היא חייכה אליי בחום והשיבה לכל שאלותי הסקרניות. אמרה שהיא "עטורה" משמע חלק מקבוצת נשים {כולן נקראות עטורות} המשמשות כיועצות, מורות,תומכות של הנשים בקהילה. אותו הדבר יש גם אצל הגברים וכדי להבדיל אותן מהשאר הן עונדות שרשרת זהב בצורת עיגול ובתוכו רשום בעברית {באותיות אנגליות} נסיך השלום NASIK HASHALOM. שמח-יה סיפרה לי דברים נוספים על הקהילה, השומרת על בידול. בקהילה מקפידים על ספורט על כל אחד ללכת בימים מסוימים ולעשות ספורט, אלכוהול הם שותים רק מייצור עצמי, הגן ובית הספר מתנהל במקום. הם מאד דתיים גם באמונה וגם בהתנהלות החברתית בריאותית שלהם, הם טבעונים וכל משפחה בוחרת  יום בשבוע לא לאכול סוכר. שמתי לב גם שבכל שמלה או דש של בגד קטנים כגדולים, תפורים שני חוטים כחולים מכל צד, לשאלתי הם ענו שזה להזכיר להם את המצוות שהם צריכים לעשות, להזכיר את הדרך את האמונה, סוג של ציצית.

הטקס תיכף מתחיל הנשים הסתדרו בשורה ססגונית אחת אחרי השניה ה"עטורות" היו קדימה, אצל הגברים מהצד השני הסתדרו באותו אופן, הם החלו להתקדם בצעדי ריקוד, לקול צלילי שירה דתית חרישית, שירת הלל לאלוהים. הם נעצרו אל מול הפודיום שם ניצב מנחה שערך את הטקס, הוא קרא והם חזרו אחריו. כך הם חידשו את נדריהם לאלוהים לטבע ולארץ ישראל. מידי פעם קריאות הללויה, ואו יה, יהווה אלוהינו, הטקס נערך בעברית במבטא אמריקאי כבד. כל הזמן בשירה מלווה בתיפוף של תופי טם טם. בזמן התפילה לא הרשו לי לצלם.

בסיום הטקס כל משפחה הביאה את האוכל מהבית ואכלו יחד על שולחנות שסודרו מבעוד מועד במרכז הכפר. אנחנו הלכנו למסעדה הטבעונית שלהם, מין חדרון חבוי בין הבתים שאליו הגיעו כל אלה שלא בישלו בבית. האוכל היה טעים המבורגר עדשים, קציצות טופו, וירקות ועוד מבחר דברים. כשביקשנו קינוח אמרו לנו שבדיוק ביום הזה המסעדה לא מגישה דברים מתוקים. להזכירכם בלי סוכר יום בשבוע.

האווירה היתה כל כך מסבירת פנים האנשים היו כל כך נעימים שלא רצינו לצאת משם.

בררנו מתי הטקס הבא והבטחנו לעצמנו לחזור.

צילומים: תמר מצפי (C) כל הזכויות שמורות.

 

 

 

 

 

 

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

צלבנים בארץ הקודש-קרב קרני חיטין

 

 

צילום: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

קרב קרני חיטין הוא קרב שהתרחש ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים ממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזינאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.

הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי – התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בארץ ישראל.

עד כאן דברה של ההיסטוריה, אני הצטרפתי למועדון השיחזור של הקרב הזה.

זו חבורה של אנשים משוגעים לדבר, אשר מתכנסת פעם בשנה ומשחזרת את הקרב הזה קודמים לכך יומיים של רכיבה והליכה ברגל, עם חניות בדרך. הם מצוידים בלבוש שלבשו אז הצלבנים עם שריון הקשקשים הכבד שלהם וקסדות מברזל יצוק, ומי שתפקידו היה לגלם את אנשי צבא צלח אדין ליפף את ראשו בטורבן.

בחניות הם אוכלים את האוכל שאכלו אז כלומר שום דבר מהמזונות שהתפתחו בימינו לא עגבניות לא תירס וכדו'. מים הם שותים מנאדות עור, והיה חם מאד באותו יום.

החבורה הגיעה לעמק בדיוק באתר שם התרחש הקרב ההיסטורי, התרגשות גדולה אנשים החלו להתקרב כדי לצלם ולהצטלם. . הפרשים החלו להלחם בחרבות וכידונים, אח"כ עברו להלחם בקרקע, אנשי צלאח אדין בקשות חיצים ואבני קלע, חלק החזיק חרבות ביד. הצלבנים באו אף הם חמושים, בחרבות כידונים, ומגינים בידיהם.

בדיוק כמו בהיסטוריה כל שנה מנצחים אנשי צלאח אדין ועורפים את ראשו של מנהיג הצלבנים.

לפתע מתגלגל ראש עשוי מקלקר בשדה.

החלק המשעשע בארוע היה, כשהאנשים שנלחמו כמוסלמים, אמנם צעקו אללה הוא אכבר אבל מיד עברו לדרבן עצמם ברוסית. זאת מכיוון שרוב המשחזרים הם ממדינות חבר העמים.

הקרב נראה כל כך אוטנטי, התרחש בנוף מרהיב של הגליל. אמנם הכל היה צהוב ויבש מסביב,

אבל היה בזה קסם ארצישראלי, אני אחזור גם בשנה הבאה.

 

פורסם ב צילום ופלסף

משפחה גרעינית

familyצילום תמר מצפי, כל הזכויות שמורות (C)

משפחה גרעינית או תמונה של געגוע, פעם היינו משפחה כזאת. אמא אבא ושלושה ילדים.

ראשונה מתה סימה אחותי, שקראו לה שמחה כשנולדה.  נולדה בשנת תש"ח מתה בשנת תשמ"ח. היא מתה בחודש אדר, חודש של צהלה ושמחה, ציוותה עלינו לשיר לכשתמות,  לא הצלחנו בלוויה ולא בהמשך. פעם אחת ארגן שאול האלמן שלה ערב שירה עם ניסים באלי בגיטרה. שרנו ובכינו. מאז אנחנו נפגשים בכל ב' באדר ליד קברה.

שני מת אבי, בא' בתשרי, ראש השנה. בזמן הזה הייתי כבר בתהליכי פוריות, ומיד אחרי יום השנה לפטירתו נסעתי להביא את בתי.

שלישית מתה אמי, בט' באב. יום האבל לחורבן בית המקדש. אכן חרב עלינו הבית שאמי הייתה בו עמוד התווך. וכל ארבעת העמודים יחד. היא שאיחדה וקיבצה והחזיקה את המשפחה על כתפיה, הלכה לה לעולם שכולו טוב.

כולם מתו בתאריכים בעלי משמעות, הן בלוח השנה והן עבורי.

כולם מתו.

family 3

פורסם ב צילום ופלסף

ארעיות

מֵאָה קִילוֹמֶטְרִים בֵּין שָׁם לְכָאן תָּלְשׁוּ אֶת נִשְׁמָתָהּ (אביה עוזני)

ספרה צעדים,

כל פסיעה  כבדה עליה כמו יצקו בטון על רגליה,

מיאנו לשאת אותה, מיאנו להמשיך.

נדמה  שכל צעד מרחיק אותה ממנה.

אבל רצתה להגיע, ולא מצאה את השביל.

עצרה לרגע, אך הזמן האיץ.

לבדה, והדרך אין לה סוף.

השמש הטילה עליה את צילה,

והצל מקוטע.

אט אט איבדה את קולה.

שיערה נשר.

נתלשה.

נשאר רק האבק שהעלתה באויר

תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

לעוף כמו ציפור

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

באחד מימי החורף הקרים והסוערים, נהגתי במכוניתי והבטתי כל הזמן לצדדים נפעמת מהצבעים בשמיים, ובארץ. הצבע האפור של העננים הדגיש צבעים אחרים הלבן הפך בוהק יותר הירוק הפך רווי יותר. תוך כדי נסיעה בעודי מתבוננת לצדדים הבחנתי בלהקת ציפורים חוצה את הכביש המהיר מעליי, וחונה על חוטי חשמל. הכמות הייתה אדירה ומרשימה. עצרתי האוטו בצד והתחלתי לצלם בהתלהבות עת חצו הכביש מצד לצד, בצד האחד הם נחו על גג שנראה כמו אסם, ולא יודעת מה גרם להם בבת אחת לפרוש כנפיים ברעש גדול ולחצות את הכביש אל החוטים המראה היה נדיר עת ניסו כמו בכסאות מוסיקליים למצוא מקום אחד ליד השני על חוטי החשמל. עמדתי נלהבת כחצי שעה ואז המשכתי לדרכי.

פורסם ב הסיפור מאחורי התמונה

מלכות יופי

צילומים תמר מצפי© כל הזכויות שמורות, תמונה מס. 1 צולמה על ידי "Israel Sun"

החיים מזמנים לנו גילגולים שונים, שינויים, ,תהפוכות ובחירות.

אני חיפשתי זמן רב, את ייעודי את התשוקה שלי, את העיסוק שיגרום לי להתרגש כל יום מחדש. תוך כדי חיפוש, עבדתי בעבודות רבות נסעתי לארצות שונות, פגשתי אנשים שונים. לימים חלק מאותם אנשים שפגשתי בנעורי בנסיבות שונות, פגשתי שוב ניצבים אל מול עדשת המצלמה שלי.

מקרה ראשון: רינה מור הישראלית הראשונה שנבחרה כמיס תבל, חזרה מחו"ל ואני הייתי שם כנציגת משרד התיירות בנתבג לחלק פרחים ליורדים מהטיסה.

לימים הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" רינה למדה משפטים והפכה להיות עורכת דין. נשארה פשוטה וצנועה כמו ילדת הפרחים ההיא מטבעון, שאינה מרבה להתאפר. לא הייתה לה שום בעיה עם הקמטים ולא ביקשה כמו כולם שאיישר/אמחק לה אותם.

מקרה שני: לימור שריר, אף היא היתה מלכת יופי {סגנית מיס תבל כמו שהיא מדגישה} קשה היה להתעלם מזה, כשהגעתי לביתה באיטליה התמונות שלה עם הכתר היו תלויות על הקירות. היא למדה שם רפואה ואני הגעתי ללמוד גם {עוד לא ידעתי מה}. בחיפושי אחרי עבודה נתקלתי במודעה שהביאה אותי אל ביתה כדי לטפל בבנה, היא כמובן שמחה שאני ישראלית כדי שאלמד את בנה עברית. טוב נשארתי כמה ימים וברחתי, לא התאימה לי העבודה הזו למרות השכר הנאה שהציעה.

לימים והיא כבר סופרת אחרי שעבדה זמן מה כרופאה, הגעתי לצלם אותה עבור עיתון "גלובס" היא לא זכרה אותי כנראה שלא הטבעתי חותם שם בביתה בכמה ימים שעבדתי.

קרו לי עוד מקרים כאלה שצילמתי אנשים, שעבר נתקלתי בהם במקום אחר בחיי.

על כך בהזדמנות אחרת.

 

פורסם ב טיולים ומסעות, צילום ופלסף

יום המתים  

אני אוהבת לטייל בבתי קברות עתיקים, משרים עליי רוגע, מרגישה שהגעתי למקום בו כולם נמצאים במנוחה אוהבת את המצבות בגוונים שונים של אפור וטחב, את הפסלים, מידי פעם יש איזה צבע של פרחים נבולים או פרחים מקרמיקה הצמודים למצבה. יש ערים בעולם שבתי הקברות הפכו להיות אתרי תיירות, כמו בית הקברות המפורסם בשכונת ריקולטה בבואנוס איירס {גם שם הייתי}. או בתי הקברות בגווטמאלה ומקסיקו שם הם צבעוניים במיוחד כל מצבה בצבע אחר בגוונים של אדום טורקיז ועוד, שם גם עושים חגיגות בליל כל הקדושים { זה נקרא יום המתים} שנחגג ב1-2 בנובמבר, הולכים לבית הקברות עם אוכל וטקילה וחוגגים יחד עם המתים מניחים על הקברים מגשי אוכל כמנחה, והם מאמינים שהמתים אוכלים אותם, כלומר אחרי זה, האוכל נשאר ללא הערכים בתזונתיים שלו.

עכשיו כשמתקרב החג הזה בתרבות הנוצרית אני שוב בבית קברות הפעם "פר לאשז" (Père Lachaise)בפריז. על שם הכומר המוודה של נפוליאון שהתגורר במנזר ישועי קטן ושם צמח בית הקברות ונקרא על שמו.

בית הקברות הזה הפך לאתר תיירות, מכיוון שקבורים כאן הרבה מפורסמים בכל תחום בחברה: סופרים],מלחינים, מחזאים, זמרות, משוררות, וגם עשירים ידועים. במקום נקברו אנשים מארצות שונות ומדתות שונות, וכן גם יהודים חלק בחלקה מיוחדת וחלק פזורים בין לבין, בני משפחת רוטשילד למשל, ועוד יהודים נודעים, כגון:  הצייר אמדיאו מודליאני, השחקנית סימון סניורה, הצייר קמי פיזארו, השחקנית שרה ברנרד, ועוד, לא אמנה את  כל הרשימה. כל קבר שהופיעו בו מגן דויד או פ.נ. או ת.נ.צ.ב.ה או כיתוב בידיש משך את תשומת ליבי יותר מאחרים, כמובן.

אני חיפשתי את קברו של מודליאני ומצאתי את קברה של אדית פיאף, אותו זיהיתי לפי זרי הפרחים הטריים שמונחים מעל, סימן לכל המבקרים הרבים שפוקדים כל הזמן את קברה, זרים ציבעוניים. הקבר בלט בין כל שורת הקברים האחרים אפורים ומלאי טחב נראה שאיש לא פקד אותם שנים, רק עלי שלכת צהובים כיסו אותם. מודליאני קבור מעבר לשביל בחלקה של יהודים, לא מצאתי אותו אבל היו קברים אחרים עם שמות יהודים כמו מזרחי, דנון, שווארץ, זיגל ועוד.

הסתובבתי עוד קצת, צילמתי עלי, שלכת צילמתי קברים בצורות שונות והלכתי.

צילומים: תמר מצפי(C) כל הזכויות שמורות

פורסם ב טיולים ומסעות

גלויות של מצב רוח, עכשיו מעונן

נסעתי בדצמבר לסנטה קטרינה מדינה בדרום ברזיל. אמרו לי קיץ הבאתי כמה בגדי ים שמא לא יספיק אחד להתייבש, גופיות מכנסיים קצרים וכו'. ליתר בטחון גם הוספתי פונצ'ו מין שכמיית שמיכה כזאת. נסעתי לבקר את ז'וליו כדי להגיע לביתו נזקקתי למעבורת כדי לחצות את הנהר. ז'וליו גר בבית מול הנהר, בתים קטנים צבעוניים קידמו את פניי וגם מזג האויר הזה קידם את פניי בשיא הקיץ, מיותר לציין שלא השתמשתי באף בגד ים וכל הזמן התהלכתי עטופה בפונצ'ו. לא היה ממש קר כי אחרי הכל קיץ, לא רוצה לתאר את החורף שם. היה קסם מסויים בעננים האפורים האלה שנראו כמו סוף העולם קרב ובא. הם היו נמוכים כמו שאף פעם לא ראיתי. לצלם במקרים כאלה, זה סוג של התרגשות והתחברות לקורה סביבי. אולי נפעמת זו מילה שמדייקת יותר את ההרגשה שלי באותו זמן.

ARARANGUA BRASIL

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות

 

פורסם ב טיולים ומסעות

רגעים : אבודה בגלקסיה

                                                        MONT SAINt MICHEL

                                                                  FRANCE

mont saint michel

מונט סאן מישל, המקום של הגאות והשפל.
צוק מיושב ומתויר. בשעות היום שפל המים נסוגים לאוקינוס, אפשר לטייל יחפים על החול הרך.
בין ערביים מתחילה הגאות אט אט זורמים המים חזרה ליבשה.
כעבור זמן קצר מתמלא האזור שמקיף את הצוק במים.
זהו מראה אחר לגמרי פתאום הצוק הופך לאי.
כמו בחיים הכל בא והולך, ארעי זמני ומשתנה .

צילום: תמר מצפי כל הזכויות שמורות