פורסם ב צילום ופלסף

היום שאחרי

צילומים: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות.

בוקר היום השביעי, בבוקר הזה עולים לקבר. תמו שבעת הימים בהם ישבנו והתאבלנו על מות אמי.

השבעה הייתה אכן מנחמת הגיעו המון אנשים לא היינו רגע לבד, חברים ומשפחה באו חיבקו ניחמו. אני במצב תשישות, לא זוכרת מי היה. כל הזמן מדברת, מספרת לכולם איך מצאתי אותה מה היה לפני ומה היה אחרי. ישנה במיטתה ממששת את חפציה, לא קולטת.

מצד אחד הקלה, לא לראות אותה בסבלה יותר. אמי לא סבלה מכאבים, היא סבלה מהעובדה שהיא שוכבת במיטה חסרת אונים על מזרון מיוחד נגד פצעי לחץ, ללא יכולת לקום, מביטה בתקרה כל היום, או אם הגיע מבקר כלשהו היא הפנתה אליו מבטה ודיברה חלושות.

הקלה לא לראות אותה מרזה {ההזנה היחידה שהייתה לה, נוזלית} עד שגופה היה עצמות ועור רפוי מכסה אותן. בימיה האחרונים נראתה כמו ניצולת שואה.

הקלה מהעומס הרגשי שנפל עלי, לתמרן בין העבודה ,לבין ביתי, ולהגיע כל יום להיות איתה כמה שעות.

ביום השביעי התעוררתי מוקדם, הסתובבתי בבית, השמש שחדרה בין חרכי התריסים ציירה פסים מדויקים של אור וצל.

העפתי מבט על הכיסא המיותם מול שולחן המחשב עליו בילתה שעות רבות.

דודה לולו {אחותה} התעוררה אף היא מחשבת קיצה לאחור, ממלמלת בוכיה, עכשיו תורי, עכשיו תורי.

אור יהודה מתעוררת, מבט אל הנוף האפרורי של הבניינים המוזנחים, כביסה צבעונית בולטת על רקע הקירות האפורים, אנטנות של פעם, כאלה שנראות כמו עצמות דגים על הגגות, מתערבבות עם דודי השמש וצלחות הלווין. השמים בצבע תכלכל מתחילים להבהיר, מטוס עובר.

נוף בית הורי {הורי עברו לכאן כשכבר הייתי בוגרת – לא גדלתי כאן}.

נסענו לבית הקברות בקריית שאול שם נקברה בצמוד לאבי, שם באולם בו נקברה הכל נראה סוראליסטי. היא נקברה בקיר או איך שתקראו לזה, בתיבת דואר או כמו פיצה שנכנסת לתנור. היכן שפנית ראית מדרגות שצמודות לקיר, צמודות לקבר שנמצא גבוה יותר. זה נראה כמו מדרגות עליה למטוס או עליה לשמים, לרגע נדמה היה שתיכף המת יצא וירד בגאון במדרגות כמו היה וי.אי.פי. גילוי נאות, לנו זה נראה מספיק מכובד וממש לא אכפת היכן נקברה מכיוון שאמי אמרה שאחרי המוות הכל לא חשוב, כל הטקסים וכיבודים והתפילות, כלום. החיים יותר חשובים מהכל.

חזרנו מבית הקברות איש איש לביתו, אני חזרתי לבית אמי יחד עם המטפלת הפיליפינית. בדרך תלשתי את מודעת האבל שהיתה תלויה על העץ בכניסה. ניקינו את הבית, זרקנו דברים שיכולים להתקלקל או למשוך חרקים. רוקנו את מגירת התבלינים , לאמי היו המון תבלינים בצנצנות קטנות של גרבר. בכלל מצאנו המון צנצנות המון דברים אחרים שאגרה ושלדעתה יום אחד יהיה להם שימוש.

משסיימנו נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי, בכי הרבה יותר כואב ועמוק מאשר בלוויה או ברגע שלקחו אותה על אלונקה מהבית.

בכי של פרידה, בכי של רחמים עצמיים, על תום הפרק הזה בחיי. חיי שהכרתי עד עתה עם נוכחות אמי לצידי, איננו עוד.

זו הפעם האחרונה שאני עוזבת את הבית הזה כפי שהכרתי, הבית שהיה בית הורי החם.

כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו – ומשהו, נשאר איתו.

{מילים ולחן מוטי המר}

 

פורסם ב צילום ופלסף

תם ונשלם

אמא

צילום: תמר מצפי© כל הזכויות שמורות

את ההספד הזה כבר כתבתי מזמן בראשי, מהרגע שנודע לי שחלית התחלתי את תהליך הפרידה. כל הזמן קיווית שלא תכבידי על אף אחד שלא תהיי לנטל עלינו ילדייך, כשהתקשרנו תמיד אמרת שהכל בסדר גם שכלום לא היה בסדר. את לא הכבדת לא עייפת הכל היה בנחת ובשלווה גם בזמן מחלתך, לא התלוננת, קיבלת הכל בהשלמה. לכל מי שעלה לבקרך אמרת תודה. מתת מות צדיקים עצמת עיניך בשנתך בשקט, ללא דרמה מיותרת. היית אישה אצילה ואהובה, גם במותך. אני שמחה שהיית מוקפת במשפחה וחברים עד יום מותך ושיכולנו להגיד לך בחייך כמה אנחנו אוהבים אותך. היית השראה לכולנו, כך נזכור אותך חכמה, משעשעת, בעלת אינטואיציה רבה, תמיד ידעת דברים עלינו לפנינו. 

עשית לכולנו הכל יותר קל, אוהבת אותך ותמיד אוהב.

כמו בשיר "אבא חבר אמר לי לכתוב שיר עליך" כאן חבר אמר לי לכתוב פוסט על מות אמי.

כשהעירקים רוצים להודיע על מותו של אדם, לא אומרים ההוא מת, אומרים ההוא,

הכל בא אל מקומו, {כול שיין קעאד במקאנו} הלך לביתו האמיתי, הבית שאותו הוא כבר לא יוריש.

כלומר זה הסדר של העולם, בן אדם נולד גדל מתפתח עושה מה שעושה עם חייו, חלק נהנים יותר, חלק פחות, חלק סובלים חלק פחות. אנשים נעשים עשירים אוגרים כספים, מבזבזים כספים. חלק מסתפקים במועט משקיעים בעולם רוחני. אלה אוכלי בשר ואלה צמחונים/טבעונים. נלחמים כל הזמן, איש איש על הדברים החשובים לו.

בסוף האדם מת לבד עירום ועריה. גם כאן איש איש באמונתו, חלק מונחים בארון פתוח לבושים בהידור מטופחים מאופרים ועם הדברים היקרים שלהם איתם.

אצלנו {היהודים} רוחצים מטהרים את הגוף במקרה של אמי גם הסירו את הלק האדום מהציפורנים.

כשכתבתי על אמי שהיתה במיטת חוליה, ושיתפתי את תחושותיי, זה היווה פורקן ונחמה, להניח את מכאובי על המקלדת. השיתוף לא היה מחויב מבחינתי אך כשראיתי שאחרים כואבים יחד איתי מזדהים, מנחמים זה עשה לי טוב.

בלילות האחרונים כשחזרתי מבית אמי הרגשתי לבד, אני עם כאבי שאף אחד לא יוכל להבין {הנחה מוטעית כמובן, כי כל אחד מאיתנו חווה אובדן כזה או אחר בשנות חייו, או כאב של פרידה}.

כל חבריי היו טרודים בענייניהם, גם אם חשבתי להזמין מישהו לשתות איתי משהו, לצאת להתאוורר, לא יכולתי מכיוון שהייתי מגיעה רצוצה אחרי יום עבודהוהתרוצצות, לאחר שישבתי ליד אמי ליטפתי וראיתי אותה מתמוססת, דועכת, נגמרת מול עיני, ולחזור בלילה הביתה אל בתי שזקוקה לחברתי גם.

הרגשתי לבד.

בלילה האחרון של חייה, הייתה לי תחושה של סוף אז קראתי לאחי ונשארנו לישון איתה.

בחמש וחצי בבוקר התעוררתי, ניגשתי למיטתה וראיתי שהיא ישנה ונושמת נשימות עמוקות.

נשקתי למצחה ויצאתי מהחדר. לאחר כמה דק' חזרתי שוב והיא הייתה קרה, לא נשמה, ידיה קצת קפוצות. בדקתי דופק, אך לא היה. ישרתי את אצבעותיה הקפוצות, הוצאתי את הטבעות מידיה וקראתי לאחי.

פעלתי כמו אוטומט…. התקשרתי לדודה לולו, אחותה, שתבוא להיפרד ורק אח"כ הזמנו רופא שיקבע את מותה, כדי שנתחיל סידורי הלוויה. חשוב היה לנו לקבור אותה באותו יום שישי כדי שלא נטלטל את גופתה שתשכב במקרר עד יום שני. {עקב שבת ותשעה באב}.

התחלנו להתקשר לבני המשפחה להודיע על מועד הלוויה, אני לא התחשק לי להתקשר לאף אחד, לא לחברים, לא למקום העבודה, לא אפשרתי לאנשים לזכות במצווה לבוא לנחם, לחבק אותי או לכבד את אמי בדרכה האחרונה… טוב רק למעטים הקרובים ביותר.

לשמחתי יש לי משפחה גדולה ומלוכדת,  הייתה היענות גדולה ומיידית מכל חלקי הארץ. וגם המעט חברים שהזמנתי הגיעו. כולם חיבקו אותי וזה היה מנחם ומחמם. אז כבר לא הרגשתי כל כך לבד.

השבעה

כאן שוב נתגלתה עצומתה של המשפחה שלי, ההתגייסות הזו של כולם להיות איתנו לעודד, לארח, לספר ולהתבדח, הנוכחות הזו מחזקת אותי!!

לכאן גם הגיעו כל מיני חברים ממעגלים שונים בחיי שנתנו לי להרגיש חבוקה ואהובה.

אני כבר לא לבד…….גם אם איבדתי את אמי.